בתחילת שנות התשעים, התעשרה ארץ ישראל במיליון עולים מרוסיה. זאת הייתה יציאת מצרים מופלאה, שאיש לא האמין שהיא יכולה לקרות.
עם הבשורה הגדולה, העלייה המאסיבית הזו הציבה אתגר בפני הרבנות הראשית: לוודא את יהדות העולים ולברר שלא השתרבבו לתוכם כאלו שאינם יהודים על פי ההלכה.
באותם ימים, נכנס אדם בן 42 לבית הדין הרבני בתל אביב וביקש להוכיח את יהדותו. בראש הרכב הדיינים, ישב הרב לאו, בשבתו אז כרב וראב"ד תל אביב.
האיש הביא עימו שני עדים: אחד העיד כי השתתף בברית המילה שלו, לפני 42 שנה, והשני היה חסיד חב"ד זקן, שסיפר את הסיפור הבא:
אינני מכיר את האיש אישית, אבל הכרתי את אימא שלו. היא הייתה אדם לא דתי, מנהלת מחלקה בבית חולים במוסקבה, אבל היא הקפידה בקנאות על אחת המצוות.
"מדי יום הייתה מעשנת כשתי קופסאות סיגריות, אך בכל לילה, הייתה לוקחת סיגריה אחת ומניחה בקופסת חיסכון תחת המיטה. אחרי פורים, הייתה מוציאה את 365 הסיגריות שהתקבצו במשך השנה ומביאה אותם אלי הביתה. אני הייתי מוכר אותם בשוק השחור, קונה כמה קילו קמח ואופה עבורה מצות לליל הסדר."
הרב לאו התרגש מהסיפור וביקש לדבר עם האימא:
"אני חוגג את ליל הסדר ערב אחד בשנה, ואילו את חגגת איתו 365 יום בשנה".