בספר "החמנית" מאת צייד הנאצים, שמעון ויזנטל. הוא מספר (עמוד 55 בהוצאה העברית) כי בהיותו אסיר במחנה ריכוז, נקרא בעיצומה של עבודת כפיה למיטתו של חייל אס.אס גוסס. אותו חייל השתתף ברצח המוני של יהודים בעיר דנייפרופטרובסק באוקראינה ומצפונו ייסר אותו ברגעיו האחרונים. הוא ביקש לפגוש יהודי כדי שיוכל להתוודות בפניו ולבקש מחילה בטרם ימות. "אני יודע שמה שאני מבקש הוא כמעט בלתי אפשרי מבחינתך, אבל בלי תשובה שלך לא אוכל למות בשלווה. כנציגו של העם היהודי, אני מבקש ממך למחול על מה שעשיתי".
ויזנטל לא אמר דבר, ועזב. מאוחר יותר הוא תהה אם נהג כשורה. האם היה עליו למחול לו? האם שתיקתו על יד מיטתו של אדם גוסס היתה נכונה או לא?
הספר "החמנית" מכנס 53 תשובות שונות ומנוגדות על השאלה של ויזנטל, מפיהם של 53 תיאולוגים, מנהיגים, סופרים וכיוצא בזה. ואכן מדובר בשאלה מורכבת שמעוררת מחשבה רבה: האם לשכוח ולסלוח או לזכור ולכאוב?