איך הפך עמלק לגדול אויבנו? למה מרעישים בהמן ולא בשמו של פרעה או נבוכדנצר? איך "בני בניו של המן התקבלו ללמוד תורה בבני ברק"? ומה הקשר למצות "עד דלא ידע"?
מאת הרב שניאור אשכנזי מבוסס על לקו"ש חכ"א/190
זקן וזקנה באים בימים הכירו זה את זה, והזקן החליט להציע לה נישואים. היא נענתה להצעה בחיוב. אולם כשהתעורר האיש למחרת בבוקר, הוא לא הצליח להיזכר מה ענתה לו. האם שמחה עם ההצעה, סירבה לה או שמא ביקשה זמן נוסף כדי לשקול את העניין? אחרי שעה של התלבטות, הוא הרים אליה טלפון והתנצל שאינו זוכר מה השיבה אמש.
"אה, נהדר שאתה מתקשר. זכרתי שאמרתי כן למישהו, אך לא זכרתי מי זה היה"...
שכחה היא תכונה מבורכת. היכולת לשכוח את מה שהיה אתמול, מאפשרת לרפא את העבר, למחול ולסלוח ולצאת לדרך חדשה. זאת בדיוק הסיבה שסדר היום היהודי מסתיים בהצהרה:
- קריאת שמע שעל המיטה: ריבונו של עולם, הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי. ולא רק ליהודים אנו מוחלים, אלא אפילו לגויים שהרעו והשחיתו לנו, ובראשם אנשי מצרים הרשעים. ככתוב (דברים כג,ח): "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו".
ובכל זאת, ישנו אויב אחד שאנו מצווים שלא לשכוח את איבתו לעולם. לא רק שחובתנו להתרחק ממנו ברמה המעשית, אלא עלינו לבעור תמיד באש שנאה יוקדת כלפיו:
ספר המצוות להרמב"ם מ"ע קפט: צוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק בהקדימו להרע לנו ולשנוא אותו בכל עת ועת ... ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצווה ולא תחלש שנאתו. ולא רק אנו מתעבים אותו, אלא אף הקב"ה מכריז שלא ינוח עד שימחה זכר עמלק מקרב הארץ: שמות יז,טז: ויאמר ה' ... כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור. רש"י: ידו של הקב"ה הורמה להישבע בכיסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. וכדי להתעורר לקיים את מצות השנאה כראוי, נקרא בשבת הקרובה את פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק" ונטעין את עצמנו מחדש במאגרי תיעוב כנגד עמלק. לא זו בלבד, לא נסתפק בבעירת הלב, אלא נרקע ברגלנו, נרעיש ברעשננו בעת קריאת מגילת אסתר ונמחה כל זכר עמלק[1].
והשאלות נשאלות: ראשית, איזה דבר טוב יוצא משנאה? שנית, למה דווקא עמלק? מה פשע יותר מכל אומה אחרת? אדרבה, אנשי מצרים שפכו את דמנו יותר, הבבלים טבחו בנו יותר, הרומאים שחטו בנו יותר - ואת כולם שכחנו. רק את עמלק הקטן – שהרג אנשים בודדים מישראל – אנו לא מוכנים לשכוח. על מה ולמה?
משנה כסף [רבי יוסף אבן כספי, תלמיד חכם ופילוסוף, ספרד, המאה ה-13]: יש מתאוננים מן השם ברוך הוא, איך לבש קנאות באף ובחמה על עמלק ועשה לישראל מצווה על זה? ומן המידות הטובות אשר צוונו ה' הוא שנשכח הרעות שיעשו לנו האנשים וציוונו על המצרים
'לא תתעב מצרי'? יתירה מכך – וזאת שאלה גדולה. למעשה, אין מה לעשות עם השנאה. אנו לא אמורים לעשות שום דבר בעקבות קריאת פרשת זכור. שכן, איננו יודעים מיהו זרע עמלק, וגם אם היינו יודעים, אין יד ישראל תקיפה ואיננו יכולים לקחת את החוק לידיים. כך שלא מובן בכלל מהי מטרת הקריאה: האם הנקודה היא להתמלא שנאה ואחר כך ללכת לאכול סעודת שבת ולהירדם?!. האם התורה רוצה לעורר בנו כעס לשם כעס?! ליקוטי שיחות חכ"א/191: תכלית זכירת עמלק היא מחיית עמלק, וכיון שבזמן הזה לא שייך לקיים את הציווי, שכן המצווה היא רק כשיהודים נמצאים על אדמתם במצב של מנוחה מאויביהם, ככתוב: 'והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויבך מסביב', וגם איננו יודעים מיהו זרע עמלק, כיון ש'עלה סנחריב ובלבל את האומות' ... אם כן, מדוע תיקנו קריאה מיוחדת ושבת מיוחדת לזכור את שנאת עמלק? הכרח, אפוא, לומר כי עמלק הוא לא רק אדם. עמלק הוא תופעה. זאת רוח ונטייה שקיימת בעולם ועלינו לעמוד דרוכים כנגדה תמיד. וגם אם איננו יכולים ללחום בעמלק האיש, חובתנו למחות את עמלק התופעה ולהתרחק ממנה עד הקצה האחרון.
א. על פי ההלכה, יהודי חייב לזכור בכל יום סידרה של אירועים היסטוריים שאירעו עם אבותינו. אנו מזכירים את האירועים הללו אחרי תפילת שחרית, כאשר בחלק מהסידורים מובאות "שש זכירות" ובחלק מהסידורים "עשר זכירות".
- שו"ע רבנו ס,ג: זכירת מעמד הר סיני, ומעשה עמלק, ומעשה מרים, ומעשה העגל, הן מצות עשה של תורה, וגם זכירת שבת יש אומרים שמצוותה בכל יום. [וכן זכירת יציאת מצרים בפרשת ציצית]. אפשר לשים לב, שמדובר על האירועים המרכזיים בתולדות ישראל, כמו יציאת מצרים, מתן תורה, שבת, ולהבדיל מעשה העגל ומעשה מרים שחטאה בלשון הרע. אמנם כשבוחנים היטב את הרשימה, מגלים דבר מדהים: אין כאן קבוצה שווה של שש זכירות, אלא חמש – ואחת.
את חמש הזכירות, מקיימים רק ביחיד ובקריאה מתוך הסידור, ואילו זכירת עמלק יצאה מן הכלל והיא היחידה שנצטווינו מן התורה לשמוע אותה בציבור ומתוך ספר תורה:
שו"ע רבנו רפב,טז: פרשת זכור היא חובה מן התורה, שישמענה כל אדם מישראל. מי היה עמלק? למען האמת, הוא היה קרוב משפחה שלנו. ממש בן דוד. עמלק היה בנו של אליפז בן עשו, מה שעשה אותו לבן דוד שני של השבטים, בני יעקב. עם זאת, הקרבה המשפחתית לא מנעה ממנו להיות האויב הראשון שלחם עימנו לאחר צאתנו ממצרים.
זה היה חודש ימים אחרי יציאת מצרים. העולם כולו דיבר על האירוע המופלא של יציאת מצרים עם כל הניסים שנלוו לו, ורק עמלק לא התפעל. הוא החליט לצנן את האמבטיה ולהפגין בפני העולם כולו שה'שד לא נורא כל כך'. הוא עשה את כל הדרך מהנגב לרפידים ופתח במלחמה כנגד העם העייף והיגע ממאתיים שנות שעבוד.
בשלב הראשון, עמלק נחל הצלחה. "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". כלומר, באותם אלו שהיו טמאים בטומאות שונות ולכן עמדו מחוץ לענן שהקיף את המחנה. העם התארגן להשיב מלחמה, וגם משה עלה על ההר ופעל נגדו באמצעים רוחניים. "כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל".
התלמוד הירושלמי (ראש השנה ג,ח) מוסיף דבר מעניין: עמלק לא ניהל נגדנו רק מלחמה פיזית, אלא מיסטית, רוחנית. עמלק היה ידען דגול שהבין במפת השמים, והוא שלח חיילים להילחם ביום ההולדת שלהם. באומרו: "לא במהרה אדם נופל ביום ההולדת שלו". שכן, 'מזלו גובר' ביום זה. מה עשה משה? הסיט את מפת המזלות בשמים ובכך ביטל את כוחם של בעלי יום ההולדת[2]...
המלחמה הסתיימה בניצחונו של עם ישראל, וכאן היה צריך לכאורה להיגמר הסיפור. כמו כל המלחמות שניהלנו במהלך ההיסטוריה והמשכנו הלאה. אולם התורה מתייחסת לעניין בצורה שונה לחלוטין ותובעת לא להפסיק לעולם לשנוא את עמלק.
הזמן שבו זוכרים במיוחד את מעשה עמלק - על ידי קריאת הפרשה מתוך ספר תורה ובעשרה – היא בשבת קודם פורים. מדוע דווקא עכשיו? הרי מצות הזכירה העקרונית היא בכל יום ויום?
משום שהמן היה מזרע עמלק, וקריאת המגילה ביום הפורים היא קיום מחיית זרע עמלק. כיון שכך, מקדימים ומזכירים לעצמנו בשבת קודם פורים, את היחס הנכון והראוי למשפחת עמלק.
מגילה ל,א: פורים שחל להיות בערב שבת, רב אמר מקדימים לקרוא פרשת זכור [בשבת שלפניה] ... כדי שלא תקדם עשייה [מחיית המן במגילה] לזכירה [בספר תורה בשבת שלפניה]. זאת בדיוק הסיבה, שאנו מוחים ומרעישים בכל פעם שמזכירים את שמו של המן האגגי במגילה. זה הרי דבר מעניין: איננו מרעישים כשמזכירים את פרעה, איננו מוחים כשמזכירים את נבוכדנצר, ורק שמו של המן 'ממלא אותנו חמה'... מדוע? בית יוסף סימן תרצ: כשמזכיר את המן ובניו מנקשים התינוקות באבנים או בלוחות עץ שבידם ... ולמנהג הזה יש שורש באגדה, דאמרינן כי מחה אמחה את זכר עמלק. תוספת מעניינת ישנה בכתבי החתם סופר (שו"ת אה"ע סימן קיט). הוא מקשה מדוע קוראים את פרשת זכור דווקא פעם בשנה, בעוד שהמצווה "לא תשכח" היא בכל יום? הוא מבאר כי טבע האדם לשכוח דבר אחרי י"ב חודש שלא חשב עליו. יש לכך ראיות רבות, כמו מצווה על המת שישתכח מן הלב אחרי י"ב חודש ועוד. (ראו יסוד הדברים ברמב"ן ויקרא כה,כט לגבי גאולת בתי ערי חומה).
ולכן קוראים את פרשת זכור פעם בשנה, כדי שלא יעברו י"ב חודש בהם לא חשבנו על עמלק ונבוא חלילה לשכוח את שנאתו. (כנראה שהתזכורת בסידור אינה מספיקה, ואנשים כבר ממהרים בסוף התפילה ללכת לעבודה ואינם שמים לב מה קוראים...).
וכמובן, כל זה מעצים את השאלה: מה עשה עמלק? מה בכך שנשכח אותו כמו ששכחנו את פרעה?
ב. לפני שמתקדמים הלאה, הערה הלכתית מעניינת: האם מקבלים גרים מזרע עמלק? אם יבוא אדם מזרע עמלק ויבקש להתגייר ולחסות בצילו של עם ישראל – האם נקבל אותו?
במכילתא נאמר שאין מקבלים.
- מכילתא סוף פרשת בשלח: רבי אליעזר אומר: נשבע המקום בכסא הכבוד שלו, אם יבוא אחד מכל האומות להתגייר – שיקבלוהו. ולעמלק ולביתו – שלא יקבלוהו. אולם, ההלכה אינה כך וזרע עמלק ש"השלים עמנו" וקיבל שבע מצוות בני נח מתקבל לעם ישראל:
הלכות מלכים לרמב"ם פרק ו: אין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לו שלום ... אם השלימו וקיבלו שבע מצוות שנצטוו בני נח עליהם, אין הורגים מהם נשמה ... שבעה עממים ועמלק שלא השלימו – אין מניחים מהם נשמה. וכן הוא אומר בעמלק: תמחה את זכר עמלק. לשיטת הרמב"ם, יש ראיה מעניינת מן הגמרא. עין יעקב סנהדרין צו,ב: מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. ומיהו? רב שמואל בר שילת. אותו יהודי בני ברקי, רב שמואל בר שילת, עבד כמלמד תינוקות מסור. הגמרא (ב"ב ח,ב) דורשת עליו את הפסוק "מצדיקי הרבים ככוכבים". כלומר, כמו הכוכבים שעושים את מלאכתם אפילו ביום, כשאינם נראים ברקיע, כך רב שמואל היה מסור לתלמידיו תמיד, אפילו בשעה שלא עבד עימהם. פעם עבר "רב" האמורא על יד החצר וראה אותו עובד בגינה. התפלא רב על כך שעזב את הנאמנות שלו לתלמידיו ויש לו זמן לעשות עוד דברים... הסביר המלמד כי כבר 13 שנה הוא לא ירד לגינה, וגם עכשיו הוא עודר את האדמה וחושב במוחו וליבו על התלמידים...
כך שלמסקנת העניין, בן עמלק שהחליט למרוד באבותיו ולהתקרב לזרע ישראל – מתקבל. הרבי למד מכך רעיון נפלא (התוועדויות תשמ"ז ב/377): "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו". לא יתכן שיהיה בעולמו של הקב"ה רע מוחלט, שאינו יכול להועיל בשום אופן לכבודו של הקב"ה. אלא אפילו בזרע עמלק המתועב, יש ניצוצות טובים שיכולים לעולת ולהיגאל.
נשוב כעת לענייננו ונשאל: אף שבמקרה נדיר מקבלים מזרע עמלק שהתגייר, אך עמלק בבסיסו, הוא רע מזוקק שאנו מצווים לשנוא אותו תמיד. והשאלה נשאלת שוב: מה עשה עמלק?
ג. יש הסבר פשוט שחוזר על עצמו אצל כמה מפרשים והוא נושא משמעות 'גיאו-פוליטית' לימינו: פרשת עמלק נועדה להזכיר את העובדה שיש בעולם שנאה בלי סיבה. יש מן העמים ששונאים אותנו באופן עצמי, ללא כל סיבה הגיונית נראית לעין ושלא להפיק מזה שום רווח.
מלחמות פורצות בדרך כלל מפני שלוש סיבות: א. טריטוריה, סכסוך על שטח ונכסים. ב. עוצמה, חשש של מדינה מעוצמה צבאית של השכנה שלה. ג. דת, ניסיון לכפות דת על בני מדינה.
ואכן, רוב השונאים שלנו במהלך ההיסטוריה, לחמו בנו משום שנאה 'הגיונית' התלויה בדבר. או שהם חששו מהעוצמה המתפתחת שלנו, כמו פרעה שאמר "הן בני ישראל עם רב ועצום ממנו", או שלחמו על שטח, כמו הבבלים והרומים שרצו לשלוט באזור, או שניסו לכפות עלינו דת, כמו מסעי הצלב.
אולם, עמלק יצא מכל אלו. לא הייתה לו סיבה הגיונית ללחום בנו. לא רבנו איתו על שטח, כיון שלא עברנו באזור שבו הוא גר. לא הייתה לנו עוצמה צבאית באותה שעה, כי יצאנו עייפים ויגעים ממאתיים שנות שעבוד. וגם לא ייצגנו שום דת, שהרי התורה עוד לא ניתנה. השנאה שלו אלינו הייתה טהורה. "עשו שונא ליעקב". למה? ככה!. כי עשו לא מסוגל לראות את יעקב קיים.
והשנאה הזאת היא המסוכנת ביותר. מי שרוצה מאיתנו אינטרס כלשהו – אפשר להרגיע אותו בעד תשלום כזה או אחר. אך מי ששונא באופן מהותי, לא ינוח עד שנהיה חלילה בים היל"ת... וזה בדיוק המסר של פרשת עמלק: עלינו להיות דרוכים תמיד כנגד השנאה הפנאטית ולהגיב לה עם מחייה מוחלטת. לא לחתום איתם הסכמים, לא למסור להם שטחים ולא להשלות את עצמנו שאפשר להרגיע את האלימות הזו בעד אינטרס כלשהו.
[זאת הבעיה של המערב כיום. אדם נאור נוטה לעשות 'רציונליזציה של השנאה' ולשפוט את האויב דרך המשקפיים של עצמו. הוא חושב שהאויב הוא הגיוני כמו שהוא עצמו הגיוני. אולם זאת התעלמות מכך, שיש אנשים המונעים משנאה קנאית ששום דבר לא יפגע בה, למעט מאבק נחוש].
4. אברבנאל בשלח: עמלק בא להילחם בלי סיבה ... הייתה מלחמתו ברוע לב בלבד להחזירם לעבדות ולחלל כבוד ה' אשר גאלם. לפי זה, ראיתי מבארים באופן נאה את אריכות לשון התורה גבי עמלק: "אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים", כלומר כאשר הייתם בסך הכול "בדרך", בלי כוונה לאיים טריטוריאלית על אף אחד. "ואתה עייף ויגע", היית חלש ועייף – ואיזה אדם הגון מסוגל לפתוח במלחמה כנגד אנשים חלשים ועייפים שיצאו ממאתיים שנות עבדות. "ולא ירא אלוקים" – לא הייתה לך דת ייחודית לפני מתן תורה. כך שבסיכומו של דבר, לא הייתה סיבה הגיונית ללחום בך, אלא רק מתוך שנאה בוערת.
כעת מובן היטב הקשר של פרשת זכור לפורים. שכן, גם שנאת המן הייתה מהסוג הזה. כאשר קוראים את המגילה, לא מצליחים להבין מה גרם לשנאת המן כלפי ישראל? גם אם הייתה לו תחרות עם מרדכי, הוא היה אמור לפגוע במרדכי לבדו. אבל איך הגיע מכאן לשאוף להרוג עם שלם ב-127 מדינה? אין זאת אלא שהמן הוא מזרע עמלק ונושא בדמו שנאה יוקדת לישראל שאינה מסוגלת לראות בקיומו של עם מרדכי.
וכמדומה, שאין צריך להוסיף לגבי "זרע עמלק" בימינו, שנאת גרמניה לישראל. כל כך הרבה ספרים נכתבו בניסיון לפענח את יסוד השנאה של היטלר ימ"ש לישראל. אולם התשובה היא אותה תשובה, כאמור. וגם התגובה לשנאה כזו, לא צריכה להיות בהכלה או במשא ומתן, אלא במחיקה מוחלטת.
עד כאן המשמעות הפשוטה לעניין בעיית עמלק. אמנם בתורת החסידות מקבל העניין משמעות עמוקה ומהפכנית הנוגעת ביסודות החיים של האיש היהודי.
- בימיו של הצמח צדק, היה מתנגד תלמיד חכם שסבל מבעיה קשה. הייתה לו בת משותקת שסבלה מאוד. אשתו האמינה באמונת צדיקים ונדנדה לו שייקח את הילדה לצמח צדק ויבקש ברכה. אולם הוא לא האמין בדברים נסתרים וצחק ממנה. היא המשיכה ללחוץ עליו, עד שלא נותרה לו ברירה והוא לקח את הילדה לרבי.
הוא נכנס אל הצמח צדק, הניח צרור כסף מכובד על השולחן ואמר בזלזול: "יש כאן כסף, אני צריך ברכה לבת שלי". הרבי לקח את הכסף, זרק אותו על הרצפה ואמר אני לא צריך את הכסף שלך. הילדה שישבה על הכסא, ראתה את הכסף מתפזר על השולחן וקמה ממקומה לאסוף אותו. המתנגד התבלבל לגמרי מהנס שראה מול עיניו ולא ידע מה לומר. אך לפני שהוא מתרגש והופך לחסיד, הוא אמר לילדה בזלזול: בואי נלך מכאן מהר, לפני שהוא יגיד שבגללו קרה הנס הזה...
לפי הגישה הפנימית, המאבק בין עמלק לישראל, לא היה רק צבאי-פיזי. היה זה עימות רעיוני-רוחני שנוגע במהות החשיבה היהודית. כדי להבין לעומק את סוד העימות בין עמלק לישראל, הבה נקרא את המדרש הבא:
- אסתר רבה פרק ו: ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים – מהיכן בא? מאצל בלעם הרשע. המדרש עושה חיבור מרתק בין שני אישים מפורסמים, ובכך מלמד אותנו כי עמלק לא היה אדם בודד. הוא היה חלק מאסכולה מחשבתית שכללה את גדולי "אנשי הרוח" באותם ימים.
הקשר בין עמלק לבלעם, אגב, בא לידי ביטוי בדבר מעניין נוסף: אם נכתוב את המילה "בלעם" ומתחתיה את המילה "עמלק", נקבל את שני השמות גם יחד: שתי האותיות הראשונות של "בל" יחד עם שתי האותיות הראשונות של "עמ" – משלימות את המילה "בלעם". ושתי האותיות האחרונות של "עם" יחד עם שתי האותיות האחרונות של "לק" – משלימות את המילה "עמלק".
הצד השווה בין "בלעם" ל"עמלק" היה בכך ששניהם אהבו ללמוד, אך לא אהבו ליישם. הם היו ידענים עצומים, פילוסופים אדירים, שהבינו בנעשה בעולמות העליונים, אך כאלו שעשו ניתוק גמור בין המוח ובין הלב. הם אהבו ללמוד, לדעת ולחוות התעלות רוחנית, אך לא נתנו לזה לחלחל אל החיים.
בלעם היה אדם דגול, התורה מגדירה אותו בתואר הבלתי נתפס: "יודע דעת עליון". הגמרא אומרת עליו שהוא היה שווה ברמת נבואתו למשה רבנו!, אך הוא השאיר את הידיעות שלו בראש. הדבר הגיע לידי גילוי פומבי עם העצה השפלה שנתן לבלק, לשלוח את בנות מואב למחנה ישראל.
ו"עמלק" היה בדיוק אותו הדבר. הובא לעיל כי הוא היה מומחה אדיר במזלות השמים, איש "יודע עליון", אך אדם שמתייחס לכול בציניות ובביקורתיות ולא הולך עם שום דבר עד הסוף. הסיסמה של החבורה הזאת הייתה: "נו, אז מה"? רואים ניסים במצרים? אז מה? קריעת ים סוף? אז מה? אל תצא מהכלים, אולי בדיוק נשבה רוח ועצרה את המים...
החבר'ה האלה דומים לאדם שנותן הרצאה מעמיקה נגד עישון סיגריות, ואחר כך יוצא החוצה ומצית סיגריה. שואלים אותו הלו? והוא עונה: אז דיברתי נגד, לא צריך לקחת כל מילה ברצינות...
כעת נבין בעומק רב את שורש המילה "עמלק" - מלשון "מליקה". שכן עמלק מתאמץ 'לחתוך את הצוואר' וליצור הפרדה בין הראש ללב.
ה' יצר בין הראש ללב מעבר צר שנקרא: "מיצר הגרון". המצר הזה נועד בעיקרו למטרות טובות: כדי ליצור הדרגה בין המוח ללב ולגרום לכך שלא כל שטות שעולה במוח, תגיע להרגשה בלב ולעשייה בידיים. אולם "עמלק" שואף "למלוק" את הגרון, ליצור הפרדה גמורה בין הראש ללב ולגרום לכך שכל ההתפעלות מיציאת מצרים, לא תגיע לידי התפעלות בלב לקראת מתן תורה[3].
ולמען האמת, "עמלק" לא מת אז במלחמה. הוא קיים תמיד, בתוכנו, והוא השורש לכל הבעיות הגדולות איתן אנו מתמודדים. לעיתים, אדם יודע שדבר מסוים אינו טוב, ובכל זאת הוא ממשיך לעשות אותו. מדוע? משום שאינו מצליח לעבור את מיצר הגרון ולהביא את הידיעה לידי הרגשה בלב. וכך להיפך: ישנם דברים שהוא יודע שראוי לעשותם, אך הוא לא מצליח לממש אותם בחיים. למה? זאת קליפת "עמלק" שיוצרת נתק בין הראש ובין החיים.
הדרך הטקטית שבה עמלק פועל את הנתק בין הכוונות הטובות ליישום שלהן, מוכרת לכולנו היטב: אדם יוצא מהתוועדות והוא נלהב לשנות את דרכיו, אך אז מפעיל עליו היצר את 'טקטיקות עמלק'. פעם הוא מעורר בו אדישות שמכבה את ההתעוררות, פעם הוא בא עם ציניות שאומרת "נו ברצינות, אל תשחק אותה צדיק". פעם עם ליצנות שהורסת כל חלקה טובה. ופעם עם זלזול כמו "אז הרבי אמר, אין צורך להתרגש ולקחת ללב"[4].
ואם יש דבר מנוגד ביותר לתורה הוא הגישה העמלקית. התורה היא אינה כימיה או מתמטיקה שאין להן כל משמעות מחייבת על החיים. "תורה" מלשון "הוראה" ובאה ללמד את האדם איך לחיות את חייו הלכה למעשה. אי לכך, מדגישה התורה, יש רק דרך אחת נכונה להתמודד עם עמלק: למחות אותו. לא לחיות בצורה כזו של "לימוד לשם לימוד", אלא להיפך, להביא לידי מימוש כל החלטה טובה.
לקו"ש שם 193,195: הענין של עמלק הוא 'יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו', כמו שנאמר לגבי בלעם שהיה 'יודע דעת עליון'. וזאת מצות מחיית עמלק – לטהר את הנטייה בנפש של 'יודע ומורד'. עיקר מלחמת עמלק היא אינה על המוח עצמו, הוא אינו מנגד לכך שאדם ידע את הקב"ה, ילמד ויבין אלוקות. מלחמתו היא על העניין של פועל ממש. הוא שואף שהידיעה לא תגיע לידי הרגשה בלב ומשם אל המחשבה דבור ומעשה. ולכן עמלק הגיע דווקא "בדרך בצאתכם ממצרים" לפני מתן תורה. החידוש של מתן תורה הוא, שהתורה 'לא בשמים היא', היא צריכה לרדת למטה, ללימוד בפועל ולמצוות מעשיות – ואת זה עמלק רצה למנוע. וזה גודל העניין של זכירת עמלק, כיון שהוא הקדמה ותנאי לכללות העניין של קבלת התורה, לבטל את קליפת עמלק שאינה מאפשרת המשכה מהמוחין אל המידות והמעשה.
נסיים בנקודה נפלאה: בין מועדי ישראל, מהו המועד השנוא ביותר אל עמלק? מהו החג שהכי מאיים עליו? פורים ושמחת תורה (ראו תורת מנחם תשכג ב/220). אלו ימים שכל כולם התרגשות והתלהבות באהבת ה' ויצירת הרמוניה בין ידיעות השכל והתעוררות הלב. עמלק דומה לאלו שנכנסים בשמחת תורה לבית כנסת חסידי ומביטים בבעתה על החסיד השתוי שעובר בקרבתם או על צלחת הטחינה המונחת על השולחן שעלולה לפגוע בחפתים שקנו לחג...
ואם פורים הוא הבעיה של עמלק, מובן כי הוא גם הפתרון לבעיית עמלק (ראו לקו"ש ג/915-16): המחייה המוחלטת של עמלק היא לקיים בהידור את מצות "עדלאידע" בפורים, לרקוד ולשמוח על כך שזכינו להיות יהודים ולתת דרור לפרץ האהבה לקב"ה.
{| class="wikitable" |כתיבת השיעור והפצתו באופן חופשי
מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי רבנו ברחבי תבל
ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי
ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי
להצלחה רבה בכל ענייניהם
ולרפואה שלמה של מרת בתיה שיינה בת ציפורה פייגה |} ----[1] ידוע הסיפור על החסיד רבי בנימין קלעצקער שהתקרב אל רבנו הזקן, משום שראה את רבי זלמן זעזמער בוער באש בעת קריאת פרשת זכור, ורצה לדעת איפה רוכשים שנאה כזו לעמלק?
[2] לפי החזקוני (על הפסוק "בחר לנו אנשים"), משה שלח אנשים שנולדו באדר שני, שהם למעלה מן המזל, כי אין מזל לחודש ה-13. או שהמזל שלהם הוא השבט הי"ג, לוי, שלמעלה מן המזל (שערי המועדים אדר קלד-ח).
[3] בכך מבאר בשיחה שם, את דברי המדרש, שעד שלא ימחה שמו של עמלק, אין השם שלם, כמו שנאמר "כי יד על כס י"ה" וחסרות האותיות "ו"ה". אלא ש"י"ה" מסמלות את המוחין (י' היא חכמה וה"א היא ההתפתחות בבינה). ואילו "ו"ה" מסמלות את המידות (ו' הוא המשכה מהמוחין למידות, ו-ה' היא ההתפתחות לאורך ורוחב במידות). ואכן עמלק מסכים עם הבנת המוח באלוקות ומתנגד להמשכה למידות.
[4] למען האמת, הקרירות היא תכונה מבורכת אלא שיש להשתמש בה לכיוון הנכון.
מסופר על הסופר הציוני "אחד העם" שנפגש עם הרבי הרש"ב (הוא היה מחותן עם הרבי, משום ששם משפחתו היה גינזבורג והרבנית דבורה לאה, אחותו של הרש"ב, הייתה נשואה לגינזבורג). אחרי הפגישה, הרבי אמר עליו ש"אילו היה עומד לפני קריעת ים סוף, היה מזלזל ואומר שבדיוק הרוח נשבה שם"... ואילו הוא אמר על הרבי, ש"יודע את העולם ומכוון למרוד בו". היינו שהרבי אמר עליו שהוא נוהג בקרירות כלפי קדושה, ואילו הוא אמר על הרבי (טענה דומה, בצד ההפכי) שהוא יודע את העולם אבל נוהג כלפיו בקרירות הלב.