בלב אחד כאיש אחד | מלקו"ש חכ"א יתרו א
(יש עניינים עיקריים בשיחה ובביאור שלא הובאו בדרשה, ועל כן מומלץ לעיין בשיחה טרם הדרשה. חלקים מסוימים מהדרשה מבוססים על שיחות קודש תש"מ, שיחות י' שבט, ש"פ בשלח, ש"פ יתרו וש"פ משפטים – תש"מ. גם הדרשה של שבוע הבא עוסקת בסוגיה זו)
•••
נא לפתוח את החומשים בפרק יד, פסוק י'.
אבקש ממך, ר' זונדל, לקרוא את הפסוק בקול רם:
וּפַרְעֹה הִקְרִיב, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם, וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-ה'. האם לדעתכם הפסוק מובן, מישהו רואה איזה קושי בפסוק?
[לשמוע את הקהל בזריזות, ולהמשיך:]
וכעת ר' איסר, תקרא את הדיבור הראשון ברש"י על הפסוק:
נוסע אחריהם. בלב אחד כאיש אחד. דבר אחר: והנה מצרים נוסע אחריהם – ראו שר של מצרים נוסע מן השמים לעזור למצרים. תנחומא. אשמח אם מישהו יתנדב להסביר את רש"י.
[לשמוע בזריזות].
כדי שנוכל לדבר על הרש"י הזה, יש שאלה אחת שאנחנו חייבים לברר, וזו השאלה הקבועה שתמיד נשאל כשנלמד את רש"י – מי יודע על איזו שאלה אני מדבר?
נכון, "מה היה קשה לרש"י". על איזה קושי בפסוק הוא מתכוון לענות?
[לשמוע בזריזות את הקהל שבוודאי יאמר – אם לא אמר עד כה – שהיחס למצרים בלשון יחיד "מצרים נוסע אחריהם", למרות שהם ריבוי אנשים, הוא שהפריע לרש"י].
אכן, ככה זה באמת נראה: לרש"י מפריע לשון יחד ביחס לקבוצה.
אבל, כנראה שלא זה מה שהפריע לרש"י – האם לא מצאנו במקומות רבים נוספים לשון יחיד ביחס לקבוצה? – הנה, אפילו בפרשה שלנו: "וירא ישראל את היד הגדולה", רש"י לא מסביר כלום. ובעוד הרבה מקומות כך! משמע שבעיה זו אינה מטרידה אותו.
אז כנראה מה שהפריע לרש"י הוא קצת שונה.
הפיתרון ל"מה היה קשה לרש"י", נמצא כמו הרבה מאוד פעמים, במילים שהוא מצטט מן הפסוק.
שימו לב – הקושי שכעת הזכרנו על לשון יחיד ביחס לקבוצה קשור למילה "נוסע", אולי "מצרים נוסע", אבל מה המילים שרש"י מצטט? – "נוסע אחריהם". למה?
•••
ובכן, ההסבר הוא כזה:
בסגנון המקרא אין בעיה לכתוב על רבים לשון יחיד, וכבר היו לנו הרבה מאלה. והסיבה: בכל פעם שהפעולה היא פעולה אחת, כאשר היא נעשית בבת-אחת, אפשר לומר עליה לשון יחיד. ולמשל, בפסוק שהזכרנו לפני רגע: וירא ישראל את היד הגדולה – כולם ראו יחד, אותה ראיה, ולכן נכון להתייחס לקבוצה כאל בודד.
זה כשמדובר על פעולה, כשמדובר על דברים שבהם כל אחד פועל אחרת, כמו למשל בדברים הקשורים לרגש, כאן כל אחד מגיב אחרת, ולכן תמיד זה יהיה בלשון רבים, ואני שוב חוזר לפסוק האחר מהפרשה, ושימו לב עד כמה הוא מדויק: וירא ישראל את היד הגדולה... וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – שימו לב: היראה והאמונה הן רגשות, ולכן מיד כשמדברים על האפקט של הראיה בנפש, דבר שבו כל אחד מגיב אחרת, מחליפה התורה ללשון רבים. זה הגיוני, זה מובן, זה נפלא.
אם כך, מובן מדוע בפסוק שלנו כתוב "מצרים נוסע אחריהם" לשון יחיד, היות שנסיעה היא פעולה ולא רגש.
נשאלת השאלה אם כן, מה הפריע לרש"י?
רש"י לא הסתכל על נסיעה זו של המצרים רק כפעולת נסיעה. רש"י ראה בנסיעה הזאת המון רגש מעורב. ישראל ראו את המצרים רודפים אחריהם עם שנאה בעיניים. הראיה של ישראל לא היתה רק של המסע הפיזי, שעליו נכון לומר לשון יחיד, אלא כמו שרש"י מעתיק בדיבור המתחיל "נוסע אחריהם" הם ראו את הרדיפה, את הכעס והשנאה – האם כולם שונאים באותה צורה? האם כולם רודפים באותה חימה?
אם הפסוק היה מתאר עובדה שמצרים נסעו אחרי בני ישראל – היה נכון להשתמש בלשון יחיד, אבל הפסוק מדבר על ה"נסיעה אחריהם", על הרדיפה שגרמה לחלחלה ויראה אצל בני ישראל – וזה בהחלט לא פעולה אחת, זה יותר דבר שברגש!
ועל זה רש"י עונה: כן, הם נסעו בלב אחד, השנאה באותם רגעים היתה שווה אצל כולם, ולכן הם גם פעלו כאיש אחד.
למה? – כי זה היה "נוסע אחריהם", ברגע שמדובר בלרדוף את ישראל, פתאום כולם מקבלים את השנאה הבלתי מוסברת לישראל ופועלים יחדיו "בלב אחד כאיש אחד".
מה אפשר ללמוד מזה אלינו?
בשבוע הבא נלמד על עם ישראל ש"ויחן שם ישראל נגד ההר" – ובניגוד לפסוק שלנו שרש"י כותב לגבי הגויים "בלב אחד כאיש אחד" שם רש"י כותב "כאיש אחד בלב אחד" – מה השינוי?
המסר ברור: כי המצרים אינם באמת "איש אחד", הם אנשים שונים, עם מריבות ותפיסות שונות, רק שהשנאה לעם ישראל איחדה אותם. ולכן כתוב קודם "בלב אחד" ואח"כ "כאיש אחד". כי ה"לב אחד", ה"נוסע אחריהם", איחד אותם, ולכן בענין זה הם נחשבים "כאיש אחד".
אבל אצלנו האחדות העצמית בין היהודים היא הדבר האמיתי, אנחנו תמיד "כאיש אחד", אנחנו רק צריכים לעבוד שבעז"ה גם יראו איך אנחנו "בלב אחד"[1].
אסיים בסיפור[2]:
זוג הגיע פעם לרבי, והאשה התלוננה ואמרה "אין לנו שלום בית". הרבי, להפתעתה הרבה הגיב: "יש לכם". היא השתתקה לרגע, ואז צעקה: "אין לנו!". שוב הרבי אמר: "יש לכם" והיא שוב אמרה: "לא, אין!". ואז הרבי אמר: עמדתם שניכם תחת החופה ובירכו את שבע הברכות, ואם כן בוודאי יש לכם את ברכת השם ושלום בית, אתם רק צריכים לגלות את זה. כשהיא שאלה איך מגלים את זה, ענה הרבי: על ידי לימוד תורה משותף.מה למדנו? – אצלנו, שלא כמו אצל המצרים, הברכה והשלום כבר ישנם. מה שנדרש מאתנו זה לא "לייצר שלום" ולעסוק "בהידברות", אלא לחפש את אותם הדברים שיגלו את המציאות האמיתית, שאנחנו כולנו "איש אחד" ואז באמת גם יהיה "בלב אחד".
----[1] אולי י"ל שכאן מוסבר ההבדל הגדול בין יהודים לגוים:
עינינו הרואות שבעת מלחמה כל שכבות העם מתאחדות בדאגה ועזרה הדדית. גם אצל הגוים קיים מושג של סולידריות בעת מלחמה. אבל ההבדל הוא גדול: אצל הגוים כאשר יש אויב משותף – מתאחדים נגדו (בלב אחד – כאיש אחד), אבל אצל בני ישראל, כשיש מלחמה היהודי מתעורר ("ופרעה הקריב" – הקריב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים) כי הנפה"ב במצוקה והנפה"א מתעוררת. ואז מתגלה שבעצם אנחנו "כאיש אחד", והאפקט הוא "בלב אחד"! (וע"ד תניא פל"ב).
[2] סרט המתעד את הפגישה הזו (בטשטוש הפנים) הוראה בכינוס השלוחים העולמי לפני כמה שנים.