מאת "מבצע תורה"
[[קובץ:Indian Fig - Opuntia ficus-indica.jpg|ממוזער|סברס. ערך בויקיפדיה.]] שאלה: בהלכה מופיע מנהג להרבות באכילת פירות בט"ו בשבט, ובפרט פירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל. אחד הפירות שאפשר לומר בבדיחה "שנשתבחה בהם ארץ ישראל" הוא הסברס. כולנו 'צברים', וגם אוהבים לאכול את הצבר.
וכאן עולות כמה שאלות הלכתיות: אני נוסע בכביש ורואה מימין עומד מישהו ומוכר סברס מתוק וטוב, האם אני רשאי לקנות ולאכול או שיש בכך בעיות הלכתיות שונות? ובכלל, מה הברכה על הסברס?
[לשמוע תשובות]
נפתח עם הברכה הראשונה על סברס: תיקנו חכמים לברך ברכה ראשונה לפני כל דבר מאכל, כדי להודות לקב"ה על המאכל ולבקש ממנו רשות לעשות שימוש במאכל.
על פירות האדמה בכלל, תיקנו לברך ברכת "בורא פרי האדמה", אלא שחכמים בחרו לחלק בתוך כלל פירות האדמה וקבעו ברכה בפני עצמה על פירות האילן, זאת משום חשיבות האילן וההשקעה הכפולה הכרוכה בגידולו ובצמיחתו: ברכת "בורא פרי העץ".
ההגדרה היסודית של "פרי העץ", היא עץ רב שנתי, כלומר, אילן שעומד משנה לשנה ואינו צומח מחדש בכל שנה. כמו פירות הדר, תפוחים, אבוקדו וכדומה. וזאת בניגוד לפרי האדמה, כמו ירקות גינה, קטניות וכדומה, שהם צמחים חד שנתייים וצומחים מההתחלה בכל שנה מחדש.
[בתוך ההגדרה הכוללת הזו, דנים הפוסקים לגבי אילנות כאלו שהשורשים שלהם הם רב שנתיים, אך הגזע מתחלף כל שנה מחדש. למשל, הבננה: בננה, כמו גם אננס, תות שדה ושומשום – גזעם צומח מחדש כל שנה, אך השורשים קיימים משנה לשנה. על המינים הללו קיימת מחלוקת בין הראשונים האם הם נחשבים כמו עץ או כמו גידולי אדמה, אך לפועל כל הפוסקים כתבו לברך עליהם בפועל בורא פרי האדמה. שכן, אף שהם צומחים על גזע עצ, כמו אילן, אך כיון שהגזע מתחלף הוא בכלל פרי האדמה.
אולם יש מחלוקת מה הדין אם בטעות בירכו עליהם בורא פרי העץ, האם יצאו ידי חובה או לא.
יש גם רמה יותר קרובה לפרי העץ. עץ שהגזע שלו נשאר משנה לשנה ורק הענפים מתחדשים בכל שנה – כמו החצילים והפאפאיה, גם בזה יש מחלוקת בראשונים, וגם בזה ההסכמה הרווחת היא שהברכה בפועל היא בורא פרי האדמה. אלא שכאן מוסכם שאם טעה וברך עליהם בורא פרי העץ – יצא, כי זה בוודאי הרבה יותר קרוב לעץ, שכן הגזע נשאר].
עכשיו נשוב אל ברכת הסברס: הסברס צומח על סוג של שיח הצומח ישר מהאדמה ולא על גזע עץ, אולם כיון שכל מבנה השיח, עליו וענפיו נשארים משנה לשנה – ברכתו בוודאי בורא פרי העץ.
עם זאת, ברכת הסברס, מעוררת שאלה אחרת לחלוטין: הפרי הזה גדל מעצמו ללא זריעה, כולו צומח על קוצים ובמקרים רבים הוא נועד לשמירה וכעין גדר חי סביב החצר. לכן היו מהפוסקים האשכנזים שסברו שהוא לא מספיק מכובד כדי להיכנס בהגדרת "פרי". בכל זאת, לאחר שראו שמקובל לאוכלו ולהנות ממנו כמו פרי, הוסכם בין כל הפוסקים שברכתו בורא פרי העץ, כי הוא פרי ראוי וטעים למאכל.
עכשיו נשאר לנו לברר את הנושא של עורלה לגבי סברס:
התורה מצווה אותנו להיזהר מאכילת פירות בשלוש השנים הראשונות לגידולו של העץ ואחר כך בשנה הרביעית, להעלות את הפירות לירושלים ולאוכלם שם בקדושה ובטהרה, ומהשנה החמישית, הפירות מותרים באכילה באופן חופשי.
לפי הראשונים (ספר החינוך והרמב"ן), טעם המצווה הוא, כדי לתת לה' את הפירות הראשונים ולאכול מהם מתוך התעוררות רוחנית בירושלים. אלא שבשלוש השנים הראשונות, פירות העץ אינם בשלים כראוי ואינם מכובדים כדי להקריבם לפני ה', לכן ממתינים עד השנה הרביעית ומעלים אותם לירושלים ורק אחר כך ניתן ליהנות מהם באופן חופשי.
בעיקרו של דבר, על סברס אמור לחול דין עורלה כמו על כל עץ. אלא שבמשנה נאמר שדין ערלה לא קיים באילנות שגדלו לשם גידור החצר או השדה (לשם "סייג") או באילנות שגדלו מעצמם באדמת טרשים.
כיון שמרבית הסברס בישראל עונה על ההגדרה הזו, שכן או שהוא גדל פרא או שגדל לשם גידור חצרות ולא לשם פרי, ולכן אין בעיה של ערלה עם מרבית הסברס בארץ. נתון נוסף: מרבית הסברס בארץ, לא מוציאים פרי לפני שחולפים שנות ערלה. כך שבעיקרון סברס הנמכר בצידי הדרכים על ידי נערים – כשר וישר לאכילה ללא חשש ערלה.
אמנם, הסברס שנמכר בחנויות (ולא בצדי הדרכים) הוא סוג אחר של סברס, שגדל בצורה מיוחדת לשם הוצאת פרות, ולכן הוא לא נחשב שגדל לשם גידור, וגם לא גדל מעצמו – ולכן צריכים להיזהר בסברס הנמכר בחנויות בעניין של ערלה, ולקנות רק ממקומות מפוקחים בהכשר טוב.
- ומה בנוגע למעשרות? סברס שגדל פרא באמצע שומקום – הוא הפקר, רק סברס שיש לו בעלים והבעלים יהודי – חייב במעשרות. כשהנערים מוכרים סברס באמצע הדרכים, מרבית הסיכויים שהוא צמח על שיח שפטור ממעשרות, אבל לא בטוח. ולכן הסכימו פוסקי ההלכה שלכתחילה אין חובה לעשר, אבל הרוצה להדר יכול לעשר מספק.
סברס שנמכר בחנויות, לעומת זאת, חייב במעשרות, וכך גם הדין בסברס שגדל בחצר שלך.
ומסיימים במבט חסידי: מקובל לומר כי הישראלי מכונה בשם "צבר", משום שהוא דומה לסברס: קוצני מבחוץ ומתוק מבפנים. ללמדך שאסור לשפוט את הישראלי לפי מראהו, אלא בהתאם לנשמה האלוקית הפועמת בו.
כאשר הגיע הרב נחמיה וילהלם לתאילנד, הוא ניסה בראש ובראשונה לייסד מנין לקבלת שבת. הוא עמד ברחוב וקרא למטיילים ישראלים שעברו שם להתקבץ לתפילה, אך למרות כל המאמצים, הוא לא הצליח לגייס מנין. הוא עמד להתייאש ולהכריז על כישלון, אך לפתע התקרב אליו מטייל זרוק ומגודל שיער והציע את עזרתו. הוא קרא בקול גדול ובוטח לחבריו ובמהירות התקבץ מנין גדול.
בסוף התפילה, הוא ניגש לרב והעניק לו בחינם את הטיפ החשוב ביותר שהרב קיבל בחיי השליחות שלו: אם אתה רוצה להצליח בשליחות שלך, לעולם אל תביט על הלבוש החיצוני של האנשים..