מעשה בנערה שהיתה הולכת לבית אביה והיתה יפת תואר ומקושטת בכלי כסף וזהב. תעתה בדרך והלכה במקום רחוק מיישוב. כיון שהגיע חצי היום וצמאה, הלכה לבאר מים ונשתלשלה לתוכו. לאחר ששתתה, ביקשה לעלות ולא יכלה. היתה בוכה וצועקת. עבר שם אדם אחד ושמע קולה ולא היה יכול להבחין בה. אמר לה: מי את, מבני אדם או מן הרוחות? אמרה לו: מבני אדם אני. אמר לה: אם אני מעליך, תנשאי לי?! אמרה לו: הן.
כיון שהעלה אותה, נתנו ברית זה לזו ואמרו: חולדה זו העוברת כאן, ובאר מים זה - יהיו עדים בינינו שאין אנו מכזבים זה בזה!
הלכו כל אחד לדרכו, ואותה הנערה עמדה באמונתה וכל מי שהיה תובעה - היתה ממאנת עליו. והוא, כיון שעבר מכנגד פניה, תקפו יצרו ושכח והלך לעירו ונפנה למלאכתו, ונשא אשה אחרת. נתעברה וילדה בן זכר, אבל כשהגיע לג' חדשים חנקתו חולדה. ועוד נתעברה וילדה זכר, ונפל לבור מים. אמרה לו אשתו: אם כדרך כל אדם היו מתים בניך, הייתי אומרת צידוק הדין, אבל עכשיו שמתו במיתה משונה, אין זה בלא סיבה. גילה לה כל המעשה, נתגרשה ממנו ואמרה לו 'לך אצל חלקך שנתן לך הקב"ה'.
הלך אצל אותה האישה ופרו ורבו בבנים ובנכסים, ועליה אמר הכתוב: "עיני בנאמני ארץ"
(על פי רש"י במסכת תענית וספר הערוך).