זלמן ברונשטיין היה חייל במלחמת העולם השניה בצבא האדום. הוא עשה ימים ולילות בשוחות הבוציות של שדה הקרב, כשהוא מתגעגע לאשתו ושלושת ילדיו. פעם ברגע של הפוגה בקרבות, הוא נכנס לבונקר לנוח קצת. אחריו נכנס קצין רוסי לחדר המקלחת, והחל לפזם לעצמו שיר לכת רוסי.
זלמן ברונשטיין ניחן בחוש מוזיקלי מפותח ולא היה יכול לסבול את הזיוף בקולו של הקצין. הוא אזר אומץ ותיקן אותו. הקצין הקשיב לקולו ונדהם: "קול כמו שלך ואתה מכלה את כוחותיך בשדה הקרב"?! עוד באותו יום הוציא הוראה להעביר את ברונשטיין למקהלה הצבאית של הצבא האדום. חייו של ברונשטיין השתנו ברגע אחד והוא המיר את שדות הקרב בהופעות מול חיילים עייפים.
אך פעם, כשקיבל את תאריך ההופעה הבאה – חשכו עיניו. היתה זו הופעה מכובדת מול מאות רופאים חיילים, בבוקרו של יום כיפור. איך הוא יעמוד וישיר שירים גויים ביום כיפור? הוא החליט להתחמק. באותו בוקר של יום כיפור, התלונן על כאבים עזים בגרונו וחוסר יכולת להוציא מילה מהפה ובלית ברירה, השאירו אותו בחדר לנוח והמקהלה יצאה לדרך בלעדיו.
הוא שכב במיטה שלו, עצם עיניים וניסה לשחזר בעל פה את תפילות היום. פתאום נפתחה הדלת. בפתח עמדו שלושה קצינים בכירים. "ברונשטיין, היום יום כיפור, אנחנו מבקשים לשמוע כמה שירים יהודיים".
"אבל איך אוכל לשיר", שאל אותם, "הרי רשמית אינני יכול להוציא מילה מהפה"?! היה להם רעיון: מאחורי המחנה צמח יער עבות והם יצאו לשם להתפלל. זלמן נעמד מקדימה והחל לשיר: "על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", הוא המשיך עם "כל נדרי", "ונתנה תוקף", וסיים בניגון החסידי האהוב עליו – "הניגון מפולטבה".
הוא הסתובב אחורה וראה מראה שלא ישכח לעולם. שלושת הקצינים החסונים עמדו בעיניים עצומות והתייפחו כמו ילדים קטנים. לרגע אחד, הם חזרו הביתה, אל העיירה הקטנה, עומדים על יד אבא ושרים "כל נדרי".
"מי יודע", חשב לעצמו ברונשטיין, "אולי לשם הרגע הזה, שלחה ההשגחה העליונה את הקצין ההוא באותו בוקר במקלחת"....