מאת הרב אליהו וולף, מוסקבה
העובדה שאנו מציינים את יום חמשה עשר בשבט כ"ראש השנה לאילן" (כדברי המשנה בתחילת מסכת ראש השנה) – היא כי יש דמיון והשוואה בינינו לבין האילן, לבין מין הצומח. עד כדי כך שעל יסוד הפסוק (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה .. כי ממנו תאכל", חז"ל (תענית ז) עושים משווים בין תלמיד חכם לבין עץ השדה, "אם תלמיד חכם הגון הוא – ממנו תאכל".
דבר זה מעורר תמיהה: מה יש לאדם, שהוא "מין המדבר", ויתרה מכך, לעם ישראל, שמתוך כלל מין המדבר, הם העם הנבחר - ללמוד מ"מין הצומח", שהוא נמוך יותר גם מ"מין החי", עד כדי כך שאנו מציינים את יום חמשה עשר בשבט, היום שהוא "ראש השנה לאילן".
ואם יש לנו מה ללמוד ממינים הנחותים מאיתנו, ולציין את היום שהוא "ראש השנה" שלהם – מדוע אנו לא מציינים גם את יום "ראש השנה לדומם"?
המשנה הפותחת את מסכת ראש השנה מציינת "ראשי שנה" לשלושת סוגי הבריאה: המדבר, החי והצומח. "באחד בניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים", לאחר מכן המשנה מציינת מתי הוא ראש השנה "למעשר בהמה", ובהמשך היא כותבת מתי הוא את ראש השנה למין הצומח, מתי לירקות ומתי לאילן – ואילו למין הדומם אין כל "ראש השנה".
והלא לכאורה אנו מוצאים גם דמיון בין תכונת הדומם לעבודתו של היהודי, וכפי שדוד המלך אומר (תהלים קלא, ב) "אם לא שיוויתי ודוממתי", ומדוע אנו לא מציינים את "ראש השנה לדומם" כמו שאנו מציינים את "ראש השנה לאילן".
•
לצומח יש תכונה, מעלה ייחודית, שאין בכל יתר המינים, גם לא באלו הנעלים ממנו. גם לא למין החי ומין המדבר.
העובדה שהצומח מחובר תמיד למקור שלו, למקום ממנו הוא יונק את כוחו, למקום ממנו הוא החל לצמוח. באם הוא יתנתק ממנו – הוא יפסיק לחיות.
בעלי החיים, מין החי, יכולים להתנייד וללכת ממקום למקום. תכונת החי, היא יכולת התנועה שלו, הוא לא נשאר במקום ממנו הוא נולד.
מין המדבר, לא רק שהוא יכול ללכת מהמקום בו הוא נולד, אלא הוא גם מבין שזה תפקידו. עלי להתקדם, להתעלות, לשאוף להתרחק ולהתעלות מהמקום בו הוא נולד, וכדברי הקב"ה אל אברהם אבינו - "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", כמשמעותו הפנימית של הפסוק.
ואילו הצומח, הוא תמיד מחובר באמצעות השורשים שלו, למקום ממנו הוא חי. דווקא בגלל העובדה שהוא מחובר למקום ממנו הוא החל לצמוח – הוא יכול לחיות, לגדול, לצמוח ולהעפיל עוד ועוד, להצמיח ענפים, עלים, ועד להביא למלוא מימוש תפקידו, להצמיח פירות מובחרים.
•
ראש השנה לאילן, שהוא ממין הצומח, מהווה הוראה עבורנו – עבור מין המדבר, עבור יהודי מהעם הנבחר.
עלינו להיות כמן האילן, להיות תמיד מחוברים למקור שלנו, למקור הרוחני ממנו אנו יונקים את חיינו.
צריכה להיות בנו נטועה ההכרה וההבנה – שהתורה והמצוות, הם מקור החיים שלנו. מהם אנו יונקים, כל העת, את חיותינו. מתן תורה אינו מאורע שהתרחש רק בעבר, לפני שנים רבות. אל לנו לחשוב שפעם, בעבר, למדתי בישיבה או ב'חדר', שפעם הנחתי תפילין –
אלא גם כיום, כעת, עלינו לחיות זאת, להיות מחוברים לזה, שנהיה – כמו העץ - נטועים על הבסיס והיסוד הזה. שהשורשים שלנו יינקו משם בתמידות.
•
תכונה זו של העץ, שעליו להיות מחובר כל הזמן למקום ממנו הוא חי, וכאשר הוא מתנתק ממנו, הוא מאבד את חייו – קיימת גם בעוד ברואים. גם בדגי הים.
גם הדגים צריכים להיות מחוברים תמיד למקור החיים שלהם, למים, וכאשר הם ייצאו מהמים – הם יאבדו את חייהם.
אבל את הלקח הזה אנו למדים מהאילן, לא מהדגים. אנו מציינים את "ראש השנה לאילן" , ולא את "ראש השנה לדגים" –
כי למרות שתכונה זו ישנה גם בדגים, אבל הם נסתרים מעינינו, הם נמצאים בתוך המים, אנו לא רואים אותם. לעומת זאת האילן – הוא גלוי ואנו רואים אותו לנגד עינינו, והוא זה שיכול להיות עבורנו הוראה זמינה וקרובה.
יתרה מזו, הים, המכסה על הברואים שבתוכו, נמשל ל"עלמא דאתכסיא", לעולמות העליונים, המכוסים ונעלמים מעינינו. בעולמות אלו, הברואים שבהם חשים ויודעים שהמקור האלוקי שהם שרויים בו - הוא חייהם, בדומה לתכונת הדגים.
מברואים שכאלו, מברואים הנמצאים בעולמות אלו, מ"דגים" שכאלו – קשה לנו, הברואים הנמצאים ב"עלמא דאתגליא", בעולם הגלוי לעינינו, מקום בו לא חשים שהקב"ה הוא מקור החיים שלנו, ללמוד לקח והוראה. הברואים הללו, ה"דגים" הללו, מרוממים מאיתנו.
דווקא העצים, שהם חלק מהעולם הגלוי שלנו, אילנות הנמצאים איתנו ב"עלמא דאתגליא", ולמרות היותם כאן בינינו, הם מחוברים תמיד למקור שלהם – הם אלו המהווים עבורנו הוראה. לכן אנו מציינים את יום ראש השנה שלהם, כיום של לימוד ולקח עבורנו.
•
העץ מחובר תמיד למקור שלו, בכל מצב, למרות כל השינויים העוברים עליו.
במהלך מחזור השנה, האילן עובר שינויים ומצבים רבים, תקופת שלכת, תקופת חורף, תקופת פריחה וכדומה – ובכל התמורות הללו, הוא תמיד נטוע ומחובר לשורשים שלו, לקרקע ממנה הוא יונק את חיותו.
לאילן, יש "תחילת שנה", יש "אמצע שנה", ויש "סוף שנה". יש לו מחזוריות של תהליכים רבים העוברים עליו. הוא חווה שינויים רבים במהלך הזמן – ותמיד, תמיד, הוא מחובר למקור החיים שלו.
לאילן יש "ראש השנה", היום בו מתחילה מחזוריות התהליכים העוברים עליו – ואת זאת אנו למדים מהאילן. לא משנה אלו תהליכים נעבור, אילו שינויים יעברו עלינו, כיצד נראה במהלך מירוץ הזמן – עלינו להיות תמיד מחוברים למקור החיים שלנו, שהשורשים שלנו יהיו נטועים עמוק בקרקע ממנו אנו יונקים.
לעומת זאת, הדומם, למרות שיש לו תכונות שעלינו ללמוד ממנו, "ודוממתי", אבל הדומם, מטבעו – אין בו כל שינויים. לא חלים בו כל תמורות. לדומם אין "שנה", אין אצלו הבדל בין אתמול להיום, בין היום למחר.
כיון שאין בו שינויים, ואין בו "תחילת שנה" או "סוף שנה", אין בו מושג של "ראש השנה" – ולכן אין לנו מה ללמוד ממנו בתחום זה, ולציין את "ראש השנה לדומם", בשעה שכלל אין אצלו מושג שכזה.
על הדומם, הקרקע, הארץ – אומר הפסוק: "ארץ – אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה". אמנם יש בה מעלה שעיני ה' בה, אבל זה "תמיד", ללא כל שינוי, כך שאין מה לציין בה "ראש השנה".
לעומת זאת, האילן הצומח מתוך ה"ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה", האילן שיש בו שינויים, בכל תקופה הוא נראה אחרת, ולמרות כל השינויים הללו, הוא מחובר למקורו ללא שינוי –
הוא מהווה עבורנו לקח והוראה, ללמוד ממנו כיצד להיות מחוברים תמיד למקור שלנו. ולכן אנו, מין המדבר, עם ישראל, בני העם הנבחר, מציינים את היום שהוא "ראש השנה לאילן".
(משיחת שבת בשלח, ט"ו בשבט, תש"מ)