מאת הרב שניאור אשכנזי
*תחת חופת הנישואין, מברכים את החתן והכלה כי ישמחו אחד עם השני כמו שאדם וחווה שמחו זה עם זה בגן עדן. "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".*
*שאל פעם דרשן ליצן, מה היה שם בגן עדן, שגרם לאדם וחווה להיות כה שמחים זה עם זה? והוא השיב: בעולם שלנו, קשה לבני זוג לשמוח אחד עם השני. שכן תמיד עולה המחשבה כי אם הייתי מתחתן עם אישה אחרת, החיים היו יותר מאושרים. וכך האישה מהרהרת לעצמה כי אם הייתה מחתנת עם גבר אחר, הייתה יותר שמחה בחייה. אולם אדם וחווה היו יחידים בעולם. לא היו עוד נשים וגברים מלבדם וכך השמחה שלהם זה בזו הייתה מושלמת...*טבע האדם הוא, לקנא באנשים אחרים. כאשר מישהו רואה חבר שעשה מסלול חיים דומה לשלו, למד באותו בית ספר כמוהו, סיים אותו תיכון שהוא סיים ופתאום תפש כנפיים, התעשר, התחתן עם אישה מרשימה וקנה בית גדול ויפה – הוא מקנא בו עד כלות הנשמה וחפץ לעצמו את ההישגים שלו.
ואם מדובר באדם בעל מעוף ודמיון, הוא עשוי למצוא את עצמו מדמיין כיצד הוא מתחלף עם חברו, קונה את ביתו, רוכש את המכונית המכובדת שלו וכו'.
וכאן באה התורה ומעניקה ציווי מפתיע. זהו הציווי האחרון ב"עשרת הדברות", שהוא ייחודי לחלוטין לתורת ישראל. אין עוד תורה מוסרית או חוק מדיני בעולם, הדורש רמה עילאית כזו של קדושה:
- שמות כ, יד: לא תחמד בית רעך, לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך.
אסור לחמוד חפץ של חבר, וכן להפציר בו שימכור אותו (או יתגרש מאשתו) אפילו בכסף מלא.
שו"ע רבינו הזקן גזלה ה: כל החומד ביתו או כליו של חברו ... רק שאין בדעתו למכרם והוא הרבה עליו רעים או שהפציר בו בעצמו עד שמכרם לו [ואפילו בתשלום ראוי] הרי זה עובר בלא תחמוד.
וכל אחד שואל את עצמו: איך זה אפשרי? כיצד אפשר להשתלט על הטבע הכי בסיסי שלנו: לרצות!. לשאוף, לקנא ובכלל זה לחמוד את ההצלחה של השכן?
אבן עזרא שם: אנשים רבים יתמהו על זאת המצווה: איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?[1]
למעשה, השאלה הרבה יותר גדולה. משה רבנו חוזר את עשרת הדברות בפרשת ואתחנן ושם הוא מוסיף עוד מילה אחת, משמעותית:
דברים ה,יח: ולא תחמד אשת רעך, ולא תתאוה בית רעך, שדהו ועבדו שורו וחמורו וכל אשר לרעך.
מה מוסיפה המילה "לא תתאוה" על "לא תחמוד"? מכריע הרמב"ם כי אלו שני לאווים שונים:
ספר המצוות להרמב"ם ל"ת רסו: אין השני לאוין אלו בענין אחד, הלאו ד"לא תחמוד" מזהיר שלא לקנות מה שיש לזולתנו, והלאו השני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד ... שאם ראה דבר יפה אצל אחיו, אם גברה מחשבתו עליו והתאווה בו, עבר על "לא תתאוה". ואם ... השתדל להגיעו אצלו ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרהו ... והגיע אל בקשתו - עבר על "לא תחמוד".
אם כן, בעוד ש"לא תחמוד" אוסר לעשות מעשה ולהפציר בזולת שימכור את החפץ, "לא תתאווה" אוסר אפילו להתאוות לכך בלב, בינו לבין עצמו[2], אף אם הזולת לא ידע לעולם מהדמיונות הללו[3].
והשאלה מתבקשת: כיצד אפשר לשלוט על התאווה?! מהי הדרך לבלום את הלב?
אנו רוצים להציג את אחד היסודות הגדולים בספר התניא, שהוא לא רק 'טיפ' מצוין לחיים, אלא נושא משמעות רחבה מעבר לנושא הספציפי שעליו מדברים כאן.
א. כל התורה היא דבריו הקדושים של ה', אבל בתוך כלל דברי התורה, ישנו מקום של כבוד ל"עשרת הדברות". כך נהוג בקהילות רבות מישראל, לכבד בעמידה את שמיעת קריאת עשרת הדברות, והמשנה אומרת (תמיד ה,א) כי סדר היום בבית המקדש, התחיל בכל בוקר עם קריאת הדברות.
כאן ישנו דבר מעניין: כאשר נעיין היטב בעשרת הדברות, נוכל לשים לב שהתורה דורשת בהן שלימות בכל הרבדים של האישיות: במעשה, דיבור ואפילו במחשבה ובלב. יתירה מכך: בעיון מדוקדק יותר נשים לב שהדברות מתחילות ומסיימות עם שליטה על המחשבה והלב.
הדיברות הראשונות ד"אנכי" ו"לא יהיה לך" מדברות על אמונה בה' במחשבה ובלב. "לא תשא את שם ה'" מצווה שלא להישבע בפה. ואילו שמירת שבת וכיבוד הורים הם שלימות המעשה. הסדר חוזר על עצמו בלוח השמאלי: "לא תגנוב", "לא תרצח" ו"לא תנאף" הם במעשה. "לא תענה ברעך עד שקר" הוא בדיבור, ואילו "לא תחמוד" הוא במחשבה ורגש הלב.
מהי באמת הסיבה שהתורה כל כך מקפידה על המחשבה והרגש? למה אסור להתאוות לבית רעהו או אשת רעהו במחשבה בלב בלבד?
הדבר קשור ליסוד גדול המובא בכמה מקומות בתורה[4]: רגשות הופכות למעשים. התורה אינה מאמינה בכך שאפשר להכיל את התאווה ולשמור אותה על אש נמוכה בינו לבין עצמו. אלא אדם שמתבוסס במשך זמן בתאוות שלו, יבוא לעשות מעשים בגללן, וחמור מכך: אף ייסחף לממש אותן בכל דרך, כולל גזילה ורציחה ח"ו.
2. רמב"ם הלכות גזילה ואבדה פ"א,יא: התאווה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל: שאם לא רצו הבעלים למכור, אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר בריעים - יבוא לידי גזל, שנאמר "וחמדו בתים וגזלו" (מיכה). ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול - יבוא לידי שפיכות דמים. צא ולמד ממעשה אחאב ונבות [היזרעאלי, שאחאב הרגו כי לא רצה למכור לו הכרם שלו].
ואם הדברים נשמעים קיצוניים, הרי למעשה שני החטאים הראשונים בהיסטוריה, היו בגלל חמדה שהתדרדרה למעשים ממשיים. אלו היו אנשים שהתאוו לחפצים של אחרים ובאו לידי הרג ורצח.
כך מביא רש"י לגבי חטא עץ הדעת, כי הנחש התעורר לפתות את חוה, משום שהתאווה אליה והחליט להרוג את אדם הראשון דרך אכילתו מהעץ וכך ישיג את חווה.
בראשית ג,א: מאיזו סיבה קפץ הנחש עליהם? ראה אותם עירומים ועסוקים בתשמיש ... ונתאוה לה.
ומכאן אל הרצח הראשון בהיסטוריה, שהתרחש בדיוק מסיבות דומות: חמדת רכוש ואישה.
בראשית ד,ח: ויאמר קין אל הבל אחיו - ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.
מה בדיוק אמר קין להבל שבגללו קם והרג אותו? מבאר המדרש בראשית רבה כב,ז: על מה היו מדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם. אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין. זה שנטל הקרקעות אמר לאחיו: הארץ שאתה עומד עליה שלי היא. וזה שנטל המטלטלים אמר: הבגד שאתה לובש, שלי הוא ... דבר אחר: תאומה יתירה נולדה עם הבל, זה אומר אני נוטלה שאני בכור וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי. מתוך כך קם קין ויהרגהו.
וכיון שכך, התורה עוקרת את התפתחות התאווה כבר בראשיתה ואוסרת אפילו את ההרהור בה.
נקודה נוספת ראויה להדגשה: אנשים אומרים לעצמם כי האיסור להרהר באישה אחרת, הוא באדם שאינו מרוצה מנישואיו ולכן עלול להימשך מכך למעשים אסורים. אבל אדם שאוהב את אשתו, אין פגם בכך שהוא משתעשע במחשבה בנשים אחרות, שכן לא יבוא מכך לידי מעשה.
חשוב לציין את סיפורי הגמרא בכמה מקומות המלמדים כי "אין אפוטרופוס לעריות". לדוגמא, הגמרא מספרת (סוכה נב) על אביי, שראה שני אנשים זרים שאמורים לצאת בבוקר לאותה דרך ואמרו זה לזה 'הבה נקום מוקדם ונלך יחד'. אביי החליט ללכת אחריהם כדי להפריש אותם מעבירה בדרך. אך למעשה, הם הלכו יחד את כל הדרך ובסופה נפרדו זה מזה בנעימות בלא שנכשלו בעבירה.
אביי נדהם מהשליטה העצמית שלהם ואמר כי 'אם זה היה שונאו [כלומר: הוא עצמו, בלשון סגי נהור] לא היה מצליח לשלוט בעצמו. אביי המשיך ללכת שפוף מהמחשבה שהם עמדו בניסיון ואילו הוא לא היה עומד בכך, עד שזקן אחד ניחם אותו באומרו: 'כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו'.
כך גם נפסק להלכה: שולחן ערוך אבן העזר כב,טו: אין ממנים אפילו אדם נאמן וכשר להיות שומר בחצר שיש בה נשים, אע"פ שהוא עומד בחוץ, שאין אפוטרופוס לעריות.
אם כן, אין כל קשר בין מידת האושר של האדם ובין יצר העריות האופף כל אחד. יתכן לומר הסבר בכך כי "מים גנובים ימתקו". טבע האדם הוא להימשך דווקא למה שאסור לו ואינו באפשרותו. ועל כן, התורה אוסרת כל הרהור על חפץ של אחר או אשת רעהו.
וכאן אנו שבים ושואלים: איך אפשר לבלום את האינסטינקט שבו "העין רואה והלב חומד"?
ב. לפני שממשיכים, מעניין להעיר הערה חיובית הקשורה בעבודת ה' ובהתקדמות רוחנית:
הדיבר הזה, ד"לא תחמוד", יצא מכלל הדברות האחרונות בכך, שהתורה מאריכה מאוד לפרט אותו: "לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך", בעוד שבדברות החברתיות הקודמות היא אמרה רק שתי מילים: "לא תרצח", "לא תגנב", "לא תנאף" - והמסר היה ברור.
רבנו בחיי כותב הסבר נאה: התורה רוצה לסייג את הדברים ולומר שאסור לחמוד רק נכסים גשמיים של הזולת, אבל מותר לחמוד הצלחה רוחנית שלו ולשאוף להיות כמוהו.
3. רבנו בחיי: לא תחמד אשת רעך – מצינו חמדה שהיא מותרת והיא חמדת התורה והמצוות, כמו שאמרו רז"ל (ב"ב כא) קנאת סופרים תרבה חכמה.
וכך מביא הרבי בהיום יום כד חשון: בעניינים הגשמיים צריך להסתכל במי שהוא למטה ממנו ולהודות להשי"ת כי טוב על חסד עמו. [אבל] בעניינים הרוחניים צריך להסתכל במי שהוא למעלה ממנו ולהתחנן לה' שייתן לו דעה טובה להתלמד ממנו.
אולם, כאן ידועה השאלה, איך מתאימים הדברים עם המשנה באבות פ"ד: "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"? היינו שאין כל מעלה בקנאה והיא מסוכנת בתכלית?
שמעתי פעם וארט יפה, המדויק כאן בהיום יום: יש שני סוגי קנאים: יש אדם שחושב כל היום על הזולת ומתעסק בלאחל לו כישלון והתמוטטות ח"ו. ויש קנאי שמתעסק עם עצמו וחושב מה הוא יכול ללמוד מהזולת ולהגיע לאותן הצלחות שלו. וכדיוק הלשון הנ"ל בהיום יום: "להתלמד ממנו".
הקנאי הראשון, סופו "לצאת מן העולם", כיון שאין לו יכולת לשלוט על חיי חברו ולכל היותר הוא עצמו ימות מכאב לב. אולם הקנאי השני, שמשפר את עצמו דרך הקנאה, עליו נאמר "תרבה חכמה".
נשוב כעת לענייננו ונשאל: איך שולטים בקנאה השלילית? מה אדם אמור לומר לעצמו כדי להגיע להישג כזה?
ג. הרבי סיפר פעם (י' שבט תשט"ז) כי הייתה תקופה שבה הרבי מהר"ש היה סוחר במניות. מדי יום היה שולח טלגרמה עם הוראות קניה ומכירה לברוקר בבורסה בפטרבורג והלה היה קונה ומוכר לפי ההוראות. פעם הברוקר חשב שיש הזדמנות קניה והוא מיהר ביוזמתו לקנות מניות בכספו של הרבי.
הקניה הזאת הצליחה והמניות עלו, אולם הרבי סירב לקחת את הכסף. שכן היות שהדבר נעשה שלא בהוראתו הישירה, הכסף הזה לא נועד לו.
האבן עזרא כותב כאן רעיון מיוחד במינו: אדם שרוצה להתמודד עם התאווה שלו, צריך לומר לעצמו: מה שלא שלי – לא נועד לי. העובדה שהאישה ההיא או השדה ההיא נמצאת אצל הזולת – אומרת שהם נועדו לו ולא לי.
הרעיון הזה קשור לתפיסת הרכוש של התורה. הגמרא אומרת (סוטה ב) כי לפני שהאדם יורד לעולם, קובעים לו "בת פלוני, ובית פלוני, ושדה פלונית ממנה יתפרנס", ובמהלך החיים הוא מתגלגל אל המקומות שנועדו לו. מובן מכך כי העובדה שהאישה התחתנה עם חברו ולא איתו או השדה ההיא שייכת לחברו ולא לו (וחברו אינו רוצה למוכרה) - אומרת שהיא לא נועדה לו משחר ההיסטוריה.
ואם כן, מה יועיל לו לחמוד את הקניינים של חברו והרי אי אפשר להשיג מה שלא נועד לו. כך אומר המדרש ביחס לסופו של הקנאי, כי לא רק שהוא אינו מצליח להשיג את קנאתו, אלא מאבד גם מה שהיה לו קודם.... את המשפחה, החברים והנכסים.
למה הדבר דומה? האבן עזרא מביא לכך משל: אדם מתאווה לדבר ששייך לעולם המושגים שלו, אבל איש כפרי אינו מתאווה להתחתן עם בת המלך, כי היא אינה נמצאת בעולם המושגים שלו. וכך האדם אמור להכניס לעצמו לראש, כי העובדה שהאישה או השדה שייכים לזולת, אומרת שהם אינם חלק מהייעוד שלו בעולם ואין לו כל סיכוי להשיג אותם.
4. אבן עזרא שם: דע כי איש כפרי שיש לו דעה נכונה והוא ראה בת מלך יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה כי ידע שזה לא יתכן ... וככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו ברוב חכמתו ובינתו, רק כאשר חלק לו השם ... כאמרם: בני חיי ומזוני אינם תלויים בזכות אלא במזל. ובעבור זה, המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד אחר שידע שאשת רעהו אסר ה' לו ... והשם לא רצה לתת לו ולא יוכל לקחתו בכוחו ומחשבותיו ותחבולותיו.
כך אומרים וארט חד בשם תלמידו של הבעש"ט, המגיד מזלוטשוב:
המגיד מזולטשוב: מימי לא נצרכתי לדבר שלא היה לי. שכן כל עוד לא היה לי את הדבר – בטוח הייתי שאינני צריך לו.
זהו הסבר יפה וחשוב, אולם קשה לומר שהוא כשלעצמו מספיק לאנשים כערכנו. דומה שעוד לא נמצא ההסבר ההגיוני שישכנע את היצר הרע לרדת מאיתנו. אנחנו מתמכרים כל כך בקלות לתאווה, עד שכל ההסברים ההגיוניים אינם מדגדגים את היצר הרע[5]. אדרבה, הוא מעוניין שנקיים איתו דיון וויכוח – ובלבד שנתעסק איתו.
כך השיטה של רבנו הזקן בתניא פרק כח, כי מהיצר הרע צריך להתעלם לחלוטין ולא לקיים איתו כל דיון. שכן זה בדיוק מה שהוא שואף אליו.
אולם לפי הגישה הזו, מהי כן השיטה הנכונה לבלום את התאווה?
ד. יהודי הגיע אל המגיד ממעזריטש והתלונן על מחשבות מעיקות או שליליות המציפות לו את המוח. המגיד המליץ לו לנסוע אל חברו, רבי זאב וולף מז'יטומיר והוא יורה לו את הדרך להתמודד עם המחשבות. היהודי עשה את כל הדרך הארוכה לשם והגיע לעיר בשעת לילה מאוחרת. הוא דפק על דלת ביתו של רבי זאב, אך אף אחד לא ענה לו. מאחורי הדלת הוא היה יכול לשמוע כי אנשי הבית נמצאים בפנים ובכל זאת אף אחד לא ענה.
הלילה היה קר וקפוא, כמו בתקופה הזו של השנה ולא הייתה לו כל אפשרות אחרת. הוא היה מוכרח שיפתחו לו את הדלת ויתנו להיכנס הביתה להתחמם. הוא הגביר את קצב הדפיקות וצעק כי הוא קופא בחוץ, אך הדלת לא נפתחה. אחרי כמה שעות של המתנה, כשהוא חש כמעט ייאוש מוחלט, נפתחה פתאום הדלת ודמותו ההדורה של רבי זאב עמדה בכניסה.
"רציתי ללמד אותך", אמר לאורח המופתע, "כי רק אנחנו מחליטים מי ייכנס אלינו הביתה"... הרמז היה ברור: האדם נושא שליטה מלאה על המחשבות שנכנסות אל הראש שלו.
רבנו הזקן כותב בתניא יסוד גדול: האדם אינו שולט על המחשבה הראשונה שעולה לו מהלב, אך הוא שולט בהחלט על המחשבה השנייה. כלומר, אם אדם הולך ברחוב ורואה איזה מראה מסוים, באופן אוטומטי עולה לו תאווה מהלב ואין לו דרך למנוע זאת. אולם מכאן ואילך יש לו בחירה מלאה, האם להמשיך ולהרהר באותה המחשבה.
כמובן, אי אפשר להפסיק לחלוטין את פעולת המחשבה, אבל ניתן להחליף מחשבה במחשבה אחרת. הוא יכול להעביר במחשבתו וארט טוב ששמע בשיעור או להבדיל, לצייר לעצמו בדמיונו כי הוא מטפס עכשיו על הרכבל בהרי האלפים לגובה 3000 מטר.
לפי זה, כאשר התורה אומרת "לא תתאווה", היא אינה מדברת על התאווה הראשונית. התשוקה הזו עולה אצל כל אדם שהוא לא צדיק, ובעצם אצל רוב האנושות. הדרישה "לא תתאוה" מדברת על המחשבה השנייה, על המשך ההתבוססות בתאווה ועל זה אומרים לו: "עצור, אל תמשיך".
למה הדבר דומה? לאדם שגולש באינטרנט וקופצות לו פרסומות מסחריות. אם הוא לא איש מחשבים מקצועי, אין לו דרך לבלום את הפרסומות שלא יעלו בכלל, אך תמיד יש לו את הבחירה החופשית, ללחוץ מיד על האיקס בפינה ולא לפתוח ולהרחיב את המודעה[[:קובץ:///C:/Users/Mendy/Downloads/יתרו עו.docx# ftn6|[6]]]...
תניא פרק יד: כי גם בשעה שהלב חומד ומתאווה איזו תאווה גשמית בהיתר או באיסור ח"ו, יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי, באמרו ללבו אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת.
כאן יש להעיר, שהיסוד הזה כתוב בתניא, אבל הרבי (לקו"ש חל"ט/28) הביא לו ראיה עצומה מן התורה. כמה פעמים ביום אנו אומרים: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפות בין עיניך". כאן דקדק הרבי, מדוע לגבי תפילין של יד, כתוב "וקשרתם לאות על ידך", היינו שצריך לקשור אותם בכוח כביכול, ואילו לגבי תפילין של ראש כתוב: "והיו לטטפות בין עיניך", שמשמעותו שהתפילין יכולות להיות על הראש באופן קבוע ואין צריך להתאמץ ולקושרן כל העת?
התורה רומזת כי על הלב (תפילין של יד שכנגד הלב), קשה לשלוט ולכן צריך לקשור את התפילין בכוח. אבל על הראש, האדם יכול למשול ברצונו הטוב. ולכן התפילין יכולות להיות שם, באופן קבוע.
מה כל זה אומר בתכל'ס? שצריך לשמור על כוח המחשבה. אנחנו רגילים להצדיק את עצמנו בכך שאסור לעשות מעשים אסורים, אבל מחשבה? מהי בסך הכול? המסר של העניין הוא, שאדרבה, הכול תלוי במחשבה. היא שער הכניסה אל החיים.
חסידים מביאים לכך משל, מאדם שמבקר בחנות רהיטים גדולה. יש בה שלוש קומות של תצוגה ובכל קומה עומדת סחורה מסוג א, ולצידה סחורה באותה רמה אך סוג ב' עם שריטות קלות.
בקומה הראשונה היו רהיטים פשוטים, ולידם סחורה מסוג ב' עם שריטות קלות עליהם והם נמכרו במחיר נמוך בעשרה אחוזים מהראשונים. בקומה השנייה היו רהיטים בינוניים, ולידם רהיטים מסוג ב' של אותה רמה והם נמכרו בעשרים אחוז נמוך מאלו שלידם. בקומה השלישית היו רהיטים עדינים ויוקרתיים, וכאן הסחורה סוג ב' שלצידם, נמכרה במחיר נמוך בחמישים אחוז מהסוג א'.
הקונה התפלא מדוע מחיר הרהיטים מסוג ב' בקומה העליונה נפל כל כך? הרי סוף סוף מדובר בסחורה איכותית?
-"פשוט מאוד", הסבירו לו: "ברהיטים פשוטים, אין משמעות לשריטות קטנות ולכן מחירם היחסי לא נופל כל כך. אבל ברהיט יוקרתי ואיכותי, כל שריטה פוגמת אותו לחלוטין והוא מאבד את הערך שלו".
הנמשל הוא כוח המחשבה: זהו כוח חשוב ועיקרי כל כך, שכל שריטה פוגמת אותו באופן משמעותי.
ומסיימים בטוב: בשמיני עצרת תרצ"ג, הרבי הרי"צ דיבר בהתוועדות על הכוח של המחשבה הטובה ועל יכולתה להועיל לזולת שחושבים עליו. היה ברור שהרבי אומר בקול את המחשבות שלו אודות החסידים שנשארו מאחורי מסך הברזל באותם ימים נוראים של רדיפות סטאלין.
אחד החסידים ניגש ושאל את הרבי, איזו משמעות יכולה להיות למחשבה? הרבי השיב כי המחשבה אודות הזולת מועילה לו מאוד, ואחר כך הרבי הביט בו ושאל: "האם הוא זוכר איפה היה בשנה שעברה בזמן הזה"? הרבי רמז לו כי הוא עצמו זכה לצאת מרוסיה במהלך השנה הזו, בגלל המחשבה הטובה עליו מכאן בשנה שעברה...
{| class="wikitable" |כתיבת השיעור והפצתו באופן חופשי
מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי רבנו ברחבי תבל
ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי
ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי
להצלחה רבה בכל ענייניהם
ולרפואה שלמה של מרת בתיה שיינה בת ציפורה פייגה |}
----[1] סיפור – לא תחמוד: הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחא (רבו של האדמו"ר מקוצק) היה אמור לבקר את חסידיו באחת הערים החשובות בפולין. החסידים הנרגשים שכרו עבורו אכסניה מפוארת כדי שהרבי יחוש הכי נוח שאפשר. הצדיק שהה באכסניה שעה קצרה ופתאום הודיע למארחיו שהוא רוצה לעזוב מיד את המקום. כל תחנוניהם על כך שאין עוד מקום נוח בעיר לא הועילו והם נאלצו למצוא מקום אחר. המקום היחיד שהם איתרו מהרגע לרגע היה חדרון צר באזור חם ומחניק ליד ביתו של השוחט.
הסביר הרבי: אני מגיע מעיירה קטנה, הבית שלי פשוט וצנוע ואתם הכנסתם אותי למקום יקר, רחב ומפואר. חשתי כי אני מתמלא חמדה אל המקום הזה ורוצה חיים נהדרים כאלו. לכן ביקשתי להתרחק ממנו מיד.
[2] להעיר שרבנו פוסק שם (וברמב"ם גזלה ואבדה א,ט-י) שעובר על "לא תתאוה" רק כשהתאווה הופכת ל"חימוד" וקנה ממנו בפועל. אמנם השאלה שלנו בולטת בדברי הרמב"ם בספהמ"צ שהובאו בפנים שעובר על עצם התאווה. (ובכל מקרה אותה שאלה עולה על "לא תתורו אחרי לבבכם" שאוסר אפילו הרהור עבירה).
[3] הסמ"ג (ל"ת קנח) מקשה על הרמב"ם: למה כתוב בפרשת ואתחנן "לא תחמוד אשת רעך ולא תתאווה בית רעך", היינו שהתאווה נאסרה רק לגבי בית ולא לגבי אישה? וכי בית חמור מאישה?!
ראיתי מתרצים כי סדר הדברים הוא לא זו אף זו: אסור לחמוד ולא רק זה, אלא אסור אפילו להתאוות. ומה שנאמר "חימוד" לגבי אישה, התורה רוצה לחדש שלא נחשוב שאסור להתאוות לאישה זרה, אבל מותר לשכנע את בעלה בכסף מלא להתגרש ממנה ולחמוד אותה – ולכן מתחיל ואומר "לא תחמוד".
[4] גם לגבי "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך", מבאר הספר החינוך כי כעס הופך לשנאה ולכן חובה גמורה להוציא את השנאה בלב ולהוכיח בדיבור ולפרוק אותה בשלב מוקדם.
[5] דוגמא נאה לכך: הגמרא מספרת (סנהדרין קב,ב) כי מנשה המלך הגיע לרב אשי בחלום ותיקן אותו על איזה הלכה שהוא טעה בה. שאל אותו רב אשי, אם הייתם אנשים כל כך חכמים, כיצד נכנעתם ליצר המטופש של העבודה זרה? ענה לו מנשה: אילו היית בדור שלי, היית תופס את שולי גלימתי כדי להגיע לעבודה זרה לפניי...
מכאן שכל החכמה שבעולם, אינה יכולה לעמוד מול התאווה של היצר...
[6] החסיד רבי משה חיים אלפרוביץ אמר, שהוא מבין אדם שנכשל בדיבור, כי מישהו פונה אליו בשיחה והוא מתבייש שלא לענות לו. אבל במחשבה? הרי האדם בעל הבית על עצמו וכיצד הוא נכשל בזה?