זה היה לפני ארבעים שנה בדיוק, בעת ההקפות בליל שמחת תורה תשל"ו (1976) בבית מדרשו של הרבי בניו יורק. האולם היה מלא באלפי אנשים, הבחורים רקדו בכל עוז ותשוקת האהבה לתורה הרקיעה שחקים. לפתע הבחין הגבאי באורח מוזר בכניסה. היה לו קשה להאמין שזה הוא, אבל לא היה בכך ספק. בכניסה עמד מסוקרן, השופט חיים כהן.
חיים כהן היה אחד האנשים המרשימים בארץ. בצעירותו היה בחור ישיבה בגרמניה, אבל כשעלה לארץ התפקר ופרש מחיי המצוות. הוא פנה אל עולם המשפט ומילא במהירות את כל רשת התפקידים האפשרית: יועץ משפטי לממשלה, שר המשפטים ושופט בית המשפט העליון.
באותם ימים היה שקוע בתוך סערה דרמטית שהביאה לחילול ה' עצום. בשבתו כשופט בית המשפט העליון, הוא בחר לשאת אישה גרושה, אף שהיה כוהן, וכיון שהרבנות סירבה לחתן אותו, הוא נסע לניו יורק ונשא אותה שם. מובן שהכעס כלפיו בקרב שומרי המצוות היה בלתי ניתן לתיאור. וכעת אותו חיים כהן בא לצפות באירוע ההקפות של הרבי מלובאוויטש.
הגבאי לא ידע מה לעשות. מצד אחד, ברור ששופט עליון זכאי לכבוד של ריקוד עם ספר התורה, אך מצד שני – ואולי זה בכלל הצד הראשון – שיזרוק קודם את הגרושה שלו ואיך אפשר להחזיק את העבירה ביד אחת ואת הספר ביד שנייה. הגבאי בחר להתעלם ממנו. הוא תמיד יוכל לטעון שלא הבחין בו בין אלפי החוגגים.
אבל הרבי זיהה אותו ואמר: "יהודי מבקש לקבל עול תורה וימנעו אותה ממנו"?! הוא קיבל לידו ספר, והרבי החל לעודד את השירה. 5 דקות, 10 דקות, 20 דקות, 45 דקות נמשכה ההקפה כאשר חיים כהן רוקד ומפזז עם הספר באמצע האולם בין אלפי יהודים נרגשים. ההקפה הסתיימה והוא הלך...
••
חבר קרוב היה לו לחיים כהן, שהתגורר במנהטן. כמה שנים לאחר הסיפור הוצע לו ע"י חסיד חב"ד לבוא לשמחת תורה אצל הרבי אבל הוא סירב. הוא אמר: "מאז שידידי חיים כהן ביקר שם השתנו כמה מדעותיו בענייני יהדות. אני לא רוצה שזה יקרה גם לי..."
גירסה נוספת
בחודש תשרי 5736 (1975) נדהמו בעולם החרדי לשמוע כי בליל השני של הקפות אצלי הרבי ב-770, חיים כהן, שופט לשעבר של בית המשפט העליון בישראל, קיבל הקפה במניין הרבי והתכבד באמירת אחד מפסוקי "אתה הראת".
עם זאת האמת היא כי ההחלטה להעניק לו את הכבוד הזה לא הושגה בקלות. חיים כהן, בשנותיו הצעירות יותר, היה יהודי חרדי וחבר באגודת ישראל, אך מאוחר יותר ניתק את קשריו עם היהדות הדתית. הוא קידם רעיונות ליברליים, ואף התחתן עם גרושה למרות העובדה שהוא היה כהן. הוא גם היה אחד היוזמים הראשיים בענין "מיהו יהודי" והיה אחד השופטים החתומים על החוק הבזוי שגיור אינו חייב להיות על פי ההלכה, סוגיה שגרמה עגמת נפש עצומה הרבי.
חיים כהן התגאה בכינוי שהצמיד לו הרצ"י קוק, "אלישע בן אבויה של ימינו", שהיה בעיניו הרב קוק "אבי אבות האפיקורסות ביהדות". עד כדי כך היה אתיאיסט שסירב להיקרא "חילוני" וראה בכך פגיעה באפיקורסותו.
לכן כאשר שופט הבג"ץ חיים כהן הגיע להקפות אצל הרבי בשמחת תורה, היו הגבאים בספק האם לכבד אדם כזה. הם גם היו מודאגים מכך שהקהילה האורתודוקסית הכללית תבוא בטענות קשות נגד ליובאוויטש עבור ההכרה באדם הידוע לשמצה בשל התנגדותו לכל דבר היקר לשומרי תורה ומצוות. הדילמה היתה גדולה שבעתיים כי הבינו כי כל התנגדות להחלטה לכבד אותו תתמקד בעובדה שהדבר נעשה בנוכחות הרבי, וכנראה בהסכמת הרבי.
לא היה מישהו שרצה לקחת אחריות על ההחלטה והשלכותיה. המפלט היחיד היה לשאול את הרבי בעצמו להדרכה. אחד המזכירים פנה לרבי בשאלה כצד לנהוג. הרבי ענה מידית:
"יהודי נמצא כאן בהתעוררות תשובה, ואתם לא רוצים לתת לו ספר תורה?!"
לכן כיבדו את חיים כהן להחזיק ספר תורה, והוא אפילו אמר פסוק אחד של 'אתה הראת' ולאחר מכן נכנס למעגל הריקודים יחד עם כל מי שכובד ב'הקפה' . הרבי התחיל בעצמו את הניגון "עוצו עצה ותופר", ובמשך 45 דקות ללא הפסקה נופף בידיו ומחא כפיים כדי להגביר את השירה. האנשים הרוקדים, כולל חיים כהן, התעייפו מאוד וחשבו להפסיק על מנת לנוח אך לא העזו כל עוד הרבי מגביר את השירה. במשך כל 45 הדקות עמד הרבי והביט בשופט כהן כשהוא מחזיק בספר התורה ורוקד.
כפי שחששו היו כאלה שהביעו הסתייגות מההחלטה לכבד את שופט הבג"ץ והאשימו את ליובאוויטש בתמיכה באויבי הממסד הדתי. רבים מחסידי חב"ד היו בעצמם נבוכים מהאירוע.
לאחרונה, 30 שנה מאוחר יותר, התגלו פרטים חדשים לגבי אירוע זה. לחיים כהן היה ידיד נפש שגר במנהטן, ובכל פעם שהוא ביקר בניו יורק, הוא התארח אצל ידיד זה.
מספר שנים לאחר שמחת התורה ההיא נפגש אחד השלוחים במנהטן עם ידידו של השופט כהן והזמין אותו לבוא אל הרבי. החבר דחה את ההצעה בתוקף ואמר: "מאז שחיים כהן השתתף בהקפות אצל הרבי הוא שינה רבות מהשקפותיו ודעותיו. אני עדיין לא מוכן לשנות את הדעות שלי. אני הוא זה שסובל כתוצאה משמחת התורה של חיים כהן אצל הרבי"!
[הרב עקיבא ווגנר]