פעם אחת באו אנשי עיירה קטנה במדינת ליטא אל הבעל שם טוב, ובפיהם בקשה. הם רוצים שהצדיק ישלח להם את אחד מתלמידיו הקדושים להיות להם לרב, והם יקצבו לו את פרנסתו בכבוד. נעתר הבעל שם טוב לבקשתם, בחר את אחד מתלמידיו ושלחו לאותה עיירה לכהן שם כרב.
בני המקום קיבלוהו בכבוד, והרב התחיל לטפל בענייני העיר ובצרכי הציבור. תחילה החליט לסדר את כל ענייני הצדקה שבעיירה - ניהול קופות הצדקה, חיפוש מקורות הכנסה ותיקצוב העניים באופן ראוי.
באותה עיירה התגורר יהודי בן תורה שישב ועסק בתורה כל ימיו. בני המקום העריכו אותו על התמדתו ושקידתו העצומה, והיו שולחים בכל שבוע שליח מיוחד לקבץ נדבות אצל הנכבדים והעשירים, ומוסרים את הסכום שנאסף לאותו יהודי למחייה.
כשנודע לרב החדש על הנהגה זו, לא ישר הדבר בעיניו. "כל יהודי העיר מעניקים את כספם עבור יהודי אחד?!", תמה הרב באוזני הגבאים. "עתה מבין אני מדוע בני הקהילה אינם תורמים בעין יפה עבור מטרות נוספות של צדקה וחסד! עדיף לגרוע קצת מהסכום הקצוב עבור בן תורה זה, ולהוסיף את היתרה בקופת הצדקה הכללית!".
שמעו בני הקהילה את ציווי הרב החדש, ואט אט הפחיתו את סכום הנדבה השבועית עבור אותו בן תורה, עד שהשליח שהיה הולך לקבץ את הנדבות ראה שאין הטרחה כדאית כלל ופסק מללכת.
אשתו של אותו בן תורה עני באה, כהרגלה, ביום החמישי לבית המדרש, אל בעלה, וביקשה שייתן לה מעות עבור צרכי השבת. השיב לה הבעל כי אין בידו כלום. שבה האישה לביתה בידיים ריקות, והאיש, מרוב צער, החל לבכות. צערו ובכיו של האיש בקעו את כל הרקיעים, והתעורר קטרוג גדול בשמים על אותו רב שגרם להפסקת פרנסתו של היהודי.
אם לא די בקטרוג זה, הרי שבאותו שבוע אירע עוד מקרה בבית הרב, שגרם לקיטרוג גדול כלפיו. לפני הרב התייצבו שני אנשים לדין בעניין הסגת גבול. האחד טען כי חברו הסיג את גבולו וחכר בסמיכות מקום עסק הדומה לשלו. הרב לא מחה בכל התוקף על מעשה נורא זה של הסגת גבול, ובכך קופחה פרנסתו של יהודי נוסף בעיר.
הצטרפו בבית דין של מעלה שני הקטרוגים נגד הרב, ונפסק הדין למסור את הרב לרשות השטן. קראו לשטן ושאלו אותו: "האם מתיירא אתה מהבעל שם טוב?". השיב השטן שהוא אכן ירא מהצדיק. אמרו לו: "מוסרים אנו לידך את אחד מתלמידיו של הבעל שם טוב, שנשלח על ידו לשמש כרב. אולם, אל דאגה! הוא יוצא לגמרי מרשותו של רבו, ונכנס לרשותך".
התמלא השטן בשמחה על פסק הדין. הוא החליט לעשות לאותו רב דבר שהוא מר ממוות – הוא יפתה אותו להמיר את דתו, רחמנא לצלן.
באותה שבת, בעוד הרב מתעטף בטליתו בביתו ומתכונן ללכת לבית הכנסת, התחילה פתאום לבעור בליבו של הרב אש תאווה להמיר את דתו. תוקף תבערת התאווה גרמה לו לאיבוד שפיות הדעת. הוא הסיר את הטלית מעליו, שתה כוס גדולה של יין שעמדה על השולחן, מוכנה לקידוש, ורץ כמשוגע לבית הכומר שהיה מחוץ לעיר, כשהוא לבוש בבגדי שבת.
ראה הכומר כי רב העיר בא אליו, קיבלו בכבוד גדול ושאל אותו לסיבת בואו. כששמע שהרב רוצה להמיר את דתו, ספק את כפיו בהנאה. הוא מעולם לא שיער כי לויתן כזה ייפול בחכתו... "עסוק אני עכשיו באורחים חשובים, על כן אביאך אל חדר קטן שבביתי, וכשהאורחים יסעו לדרכם – אקרא לך ונסדר את הדבר", אמר הכומר לרב.
הניחו את הרב בחדר קטן, והביאו לפניו מאכלים ומשקאות לרוב. הרב עדיין היה אחוז בשיגעון. הוא לקח שוב כוס גדולה של שיכר ושתה לשכרה. בערפול חושים הוא נפל לקרקע, הקיא ושקע בתרדמה. שעות אחדות היה אחוז בשנתו, וכשהתעורר שוב היה הכומר עסוק עם אורחיו. שתה הרב כוס נוספת של ישכר, שוב השתכר, ושוב נפל בשינה על קרקע החדר. בינתיים שקעה החמה.
•
באותו זמן הסב הבעל שם טוב לסעודה שלישית עם תלמידיו. בזמן סעודה שלישית היה נוהג הצדיק "להביט" על כל תלמידיו בכל מקומות מושבותיהם, ולבחון את מדריגתם הרוחנית. כש"השקיף" הצדיק על תלמידו זה, ראה שהוא משוקע בעומק הקליפות וחושך גדול מקיף אותו. תמה הבעל שם טוב, וביקש לדעת איך הגיע תלמידו לנפילה גדולה שכזו.
בינתיים ניגנו התלמידים את ניגון "בני היכלא" ואף הוא הצטרף אליהם. אך כשהגיעו למלים "לבטלא בכל קליפין (= לבטל את כל ה"קליפות", כוחות הטומאה)", עצר הבעל שם טוב ולא המשיך.
הבעל שם טוב שקע בשרעפים. הוא שוטט ברעיונותיו הקדושים בעולמות העליונים, וניסה לחקור ולדרוש מה פשעו ומה חטאתו של התלמיד שנמסר בידי ה"סטרא אחרא", הצד האחר, כוחות החושך והחיצונים. בכמה היכלות עליונים לא השיבו לו דבר, עד שעלה להיכל גדול ונורא, ושם גילו לו את הסיבה לנפילתו האיומה של תלמידו. התחיל הבעל שם טוב להמליץ טוב בעד התלמיד, והזכיר כמה וכמה מעשים טובים שלו. דבר לא הועיל להצילו מגזר הדין.
לפתע נזכר הבעל שם טוב כי תלמידו זה נזהר מאד לקיים סעודת "מלוה מלכה" בכל מוצאי שבת. הוא ביקש בבית דין של מעלה כי זכות המנהג הקדוש הזה תגן עליו. השיבו לו שאכן ראויה היא זהירות זו שתגן עליו, אך בתנאי שיקיים וישמור לערוך את אותה סעודה גם עכשיו, במוצאי שבת זה.
הבחינו התלמידים כי הצדיק מתעורר מחזיונותיו ומביט סביבו. הוא לקח מעל שולחנו הקדוש פרוסה אחת מהחלה שבצע לסעודה שלישית, צירף אליה עוד חלה שלימה, בחר באחד מתלמידיו הגדולים, ואמר לו: "קח ולך. ה' יתברך יהיה בעזרך...".
ידע התלמיד כי אין לו להרהר אחר רבו. לקח את הפת והלך לדרכו, תוך שהוא סמוך ובטוח כי בוודאי ינחהו ה' יתברך למחוז חפצו ויורהו למה התכוון הצדיק.
ובינתיים, הבעל שם טוב קורא שוב ושוב את המילים "לבטלא בכל קליפין" בכוונה גדולה, בקולי קולות ובבכיות נוראות.
•
הלך שליחו של הבעל שם טוב בזריזות, עד שיצא את העיר מז'יבוז'. השמש שקעה זה מכבר, והלילה היה חשוך מאד. בהילוכו אל הלא נודע, הבחין השליח כי אבנים קטנות וגדולות נערמות לפניו, וההליכה הופכת להיות קשה יותר ויותר. "אין זה אלא מעשה שטן", הרהר השליח, והחליט להתמיד בהליכתו. התאזר עוז והתגבר על כל המכשולים.
כשסוף סוף הצליח לדלג על כל האבנים, מצא שהדרך מלאה בחול ים, וכמעט שאי אפשר להלך בדרך. התגבר השליח גם עתה, אזר כוחות, והמשיך בדרך. המכשולים נערמים בזה אחר זה, והשליח דבק במשימה. כשהרגיש שכוחותיו אוזלים, בכה והתפלל לפני בורא העולם שיעזרהו למלא אחר פקודת רבו ולבצע את השליחות הנעלמת על הצד הטוב ביותר.
לפתע הרגיש התלמיד כי הדרך נעשית קלילה מאד, כעין "קפיצת הדרך" נעשתה לו. והנה הוא רואה שהגיע לבית אחד מואר. כשנכנס לבית, ראה שזהו ביתו של הכומר, ורב לבוש בבגדי שבת מוטל על הרצפה, שתוי כלוט. הבין התלמיד שלכאן התכוון מורו ורבו לשלחו.
בירר אודות זהותו של הרב היהודי המתגולל על הארץ, ואמרו לו כי זהו רבה של העיירה הסמוכה שביקש להשתמד.
ישב השליח והמתין. כעבור זמן לא רב התעורר השיכור משנתו, ותיכף מזג לעצמו עוד כוס גדולה של משקה משכר. השליח, תלמיד הבעל שם טוב, אחז בחזקה בזרועו ואמר: "ידידי היקר! רצונך לשתות שיכר – שתה. אבל לא טובה היא השתייה ללא אכילה. מוכרח אתה לרחוץ ידיך תחילה ולאכול מעט לחם...".
שמע השיכור את הדברים, והסכים. נטל ידיו, בירך ברכת "המוציא", ואכל מהפת של הבעל שם טוב. ברגע שאכל סעודה של קדושה מפיתו של הבעל שם טוב הקדוש, התחילה הטומאה להיפרד מנשמתו.
הלחם השפיע עליו עד מהרה, ולפתע הוא התחיל צועק וממרר בבכי: "אבוי לי! מה עשיתי? הלא רציתי להמיר דת אלקים חיים! אוי לי ואבוי לנפשי... אין לי תקנה אלא לבוא אל רבי הקדוש במז'יבוז'... רק הוא יוכל לתת לי תיקון ראוי. כיצד אוכל להשיגו עתה?...".
ראה השליח שהוא מתחרט מעומק ליבו על המעשה, ואמר: "אחוז בחגורתי ונלך לבעל שם טוב במז'יבוז'".
יצאו השניים במהירות מבית הכומר, והתחילו ללכת, בחושך ובאפילה. לתימהונם, כעבור זמן מה הבחינו כי קרבים הם למז'יבוז'. הדרך קפצה להם!
מיהרו בדרכם, והגיעו לביתו של הבעל שם טוב. ובבית עדיין יושבים התלמידים עם רבם, והוא עדיין מזמר "לבטלא בכל קליפין" בדביקות. ראה זאת הרב, התעלף ונפל ארצה. ציווה הבעל שם טוב להשכיבו על המיטה לנוח עד שתשוב אליו נפשו. כשהתעורר, בכה בכיות נוראות על המחשבה הרעה שעברה עליו, והבעל שם טוב נתן לו תיקון כראוי.
לא חלפו ימים רבים, והוא הפך לבעל תשובה גמור.
רשימות דברים, חלק א, עמ' י. סיפורי חסידים, עמ' 221