האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי זושא נהגו לערוך מסעות 'גלות'. כדי להתקדם בעבודת ה' ולהשיג כפרה על המעשים שהיו נראים בעיניהם לא שלמים, היו יוצאים למסעות ארוכים מחוץ לבית ובכל לילה ישנים במקום מזדמן אחר. הטלטול בדרכים היה כעין כפרה על נפשם.
פעם הגיעו לפונדק שהיה שייך לאח שלהם. היה להם אח שלישי, שניהל לפרנסתו פונדק דרכים והם עצרו לבקרו. הם טעמו משהו ואחר כך פרשו לאחד החדרים לשנת לילה. אחרי חצות הם נדהמו לשמוע קול בכי. לא היה אפשר לטעות, זה היה האח שלהם שהתייפח בבכי. הם חיפשו בין החדרים, עד שהגיעו אל מקור הקול. אחיהם ישב על הרצפה, אחז בידו פנקס קטן ומירר בבכי.
הוא סיפר שהוא נוטל עימו את הפנקס כל העת, ובכל פעם שהוא חוטא במעשה כלשהו, הוא מציין זאת בפנקס. בלילה הוא לא עולה על מיטתו, עד שהוא מבקש בדמעות מחילה על חטאיו וחש כי ה' מחל לו על כישלונותיו. המילים האחרונות הפתיעו אותם: איך אתה יכול לדעת אם ה' מחל לך? הוא הצביע על הפנקס: כאשר נמחקות השורות על הדף, יודע אני כי עונותיי נמחקו...