פ' יתרו ה'תשע"ו
ביום רביעי האחרון ב 27- לינואר יום הזיכרון הבינלאומי לשואה התקיים בשגרירות ישראל בוושינגטון טקס הענקת תואר "חסידי אומות העולם" אחרי מותם לארבעה אנשים שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים בשואה. בטקס השתתף נשיא ארצות הברית, הרב ישראל לאו ועוד.
תחילה העניקו את האות לבני זוג מפולין שהחביאו בביתם ילדה יהודי' עד שהאמא שלה הצליחה לשכור דירה בפולין תחת שם בדוי.
הם עשו זאת למרות שהנאצים הודיעו בפומבי שמי שייתפס כמסייע ליהודים יוטל עליו עונש מוות, והם אכן ביצעו את זה כדי להפחיד את כולם.
אעפ"כ אותו זוג פולנים העמידו בסכנה את עצמם ואת הילדים שלהם, סכנה שהיא יום יום שעה שעה. כי א"א לדעת איזה ילד בטעות יפלוט מילה אחת מיותרת או איזה שכן "יתנדב" להלשין עליהם. אותה ילדה שניצלה בזכותם נאמה בטקס, בין הדברים היא סיפרה שכשהנאצים הודיעו שעל כל היהודים לעבור לגור בגטו, היו כמה ידידים פולנים שהציעו להורי' להתחבאות בביתם, אבל אבי' אמר שהוא רוצה להיות ביחד עם בני עמו. אבי' נרצח בשואה, היא והאמא שלה נמלטו מהגטו ומצאו מקלט אצל אותו זוג, והשבוע בני המשפחה של הזוג הפולני קיבלו את אות חסידי אומות העולם.
האדם השלישי שקיבל את התואר היתה תושבת ארה"ב בשם לואיס גונדן, בשנת 1941 בהיותה בגיל 26 היא התנדבה ללמד אנגלית בליאון צרפת ואז נשלחה להקים בית ילדים, הבית הזה הפך למקלט בטוח לילדים פליטים, היא נכנסה למחנה סמוך שבו היו כלואים יהודים, ושיכנעה את ההורים לתת לה את הילדים והיא תציל אותם, הם הסכימו, ובבית הילדים שלה היא הצילה כמה וכמה ילדים יהודיים.
בוקר אחד בזמן שהילדים שהו בטיול, הגיע שוטר לבית הילדים במטרה לעצור שלשה ילדים יהודים בני אותה משפחה, גונדן אמרה לשוטר כי הילדים בחוץ ויחזרו רק אחר הצהריים, השוטר חזר אחר הצהריים והורה לה לארוז את החפצים של הילדים ולהכין אותם לנסיעה, הפעם היא אמרה לו שהבגדים שלהם בכביסה והם לא יתייבשו עד הערב, השוטר עזב ולא חזר שוב... לבסוף בשנת 1943 היא עצמה נעצרה על ידי הגרמנים ושנה לאח"ז שוחררה במסגרת חילופי שבויים. הרביעי שקיבל את האות והוא גם זה שהציל הכי הרבה יהודים, הי' רודי אדמונדס, חייל בצבא ארצות הברית שלחם במלחמת העולם השני', והשתתף בפלישה לאירופה בשנת 1944 , ב 17- לדצמבר במהלך קרב הוא נפל בשבי הנאצים ביחד עם עוד חיילים, ביניהם גם שני חיילים יהודיים, כלאו אותם במחנה לשבויים אמריקאים ליד העיר זיגינהיים בגרמני'.
באותו מחנה היו כלואים באותה תקופה למעלה מאלף חיילים אמריקאים, ומתוכם יותר ממאתיים יהודיים. בגלל דרגתו חייליו להתייצב, באומרו "לא נעשה זאת, כולנו נתייצב" כך למחרת התייצבו כל החיילים, יהודים ולא-יהודים, במגרש המסדרים. כאשר המפקד הגרמני, מייג'ור זיגמן ראה מה עשה אדמונדס, אמר לו כי "לא ייתכן שכולכם יהודים". על כך ענה אדמונדס, "כולנו יהודים", המפקד הגרמני רתח מזעם, שלף את אקדחו הצמידו לראשו של אדמונדס ואמר לו שזוהי ההזדמנות האחרונה שלו, וכי אם לא יורה לחייליו היהודים לצעוד קדימה, יירה בו. על כך השיב לו אדמונדס את שמו, דרגתו ויחידתו הצבאית, בהתאם לאמנת ז'נבה, ואז אמר אדמונדס, אם אתה יורה בי, אתה תצטרך לירות בכולנו כי אנחנו יודעים את זהותך ואתה תוכרז כפושע מלחמה כשננצח את המלחמה הזו.
כעבור רגע המפקד הגרמני הסתובב והלך, רודי אדמונדס מעולם לא סיפר את הסיפור הזה לבני משפחתו או לאף אחד אחר, רק לאחר מותו בני משפחתו שמעו על הסיפור הזה מחבריו שהיו שבויים יחד איתו בגרמני'.
השבוע אנו קוראים את עשרת הדברות, התורה מתארת באריכות את ההכנות למ"ת, איך שעם ישראל הגיע בר"ח סיון להר סיני וחנו שם נגד ההר, ואת כל הפרטים איך משה עלה להר וכו' וכו'. אבל מה שמענין הוא, שעבור עם ישראל זאת היתה הפעם ראשונה שהם עמדו מול הר סיני, אבל למשה ההר הזה הי' מוכר, הוא כבר עמד פעם למרגלות ההר. זה קרה שנה ושבעה שבועות לפני זה בחה"פ שנה לפני שיצאו ממצרים, בפרשת שמות מסופר "ומשה הי' רועה את צאן יתרו... ויבוא אל הר האלקים חורבה" (ג, א) "הר האלקים" זהו הר סיני. יתרה מזו מיד לאח"ז הקב"ה מבקש ממנו שילך ויוציא את עם ישראל ממצרים, הוא מוסיף ומבטיח לו: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". (ג, יב). ומוסיף רש"י: "שתקבלו התורה עליו", דהיינו שזה אותו הר שעליו קיבלו את התורה.
מה משה ראה על ההר הזה, הוא ראה "הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" (ג, ב) מכאן גם ההר קיבל את השם הר "סיני", "על שם הסנה נק' סיני" (פדר"א מ"אֻ), שבו ועל ידו הקב"ה התגלה למשה רבינו.
כשמשווים את המילה הראשונה שבו הקב"ה התחיל את עשרת הדברות ואת המילה הראשונה שאותה הקב"ה אמר למשה בפעם הראשונה כשהתגלה אליו מתוך הסנה הבוער, מגלים שזאת אותה מילה, בעשה"ד הקב"ה פותח במילים המפורסמות "אנכי ה' אלוקיך". במעמד הסנה הקב"ה פותח במילים "אנכי אלוקי אביך" (ג, ו). בשני הפעמים פתח ב"אנכי", אבל ביחד עם זה יש הבדל גדול, בפעם הראשונה הקב"ה אומר לו אנכי אלוקי אביך, ואילו במ"ת הקב"ה אומר: "אנכי ה' אלוקיך", מה השתנה בין הפעם הראשונה לשני'. בזכות מה זכה משה רבינו שבפעם השני' הקב"ה לא עוד "אלוקי אביך" אלא "אלוקיך".
וי"ל בד"א, כשהקב"ה ביקש ממשה ללכת למצרים משה סירב מהרבה סיבות, אחת הסיבות היתה שעל משה הי' תלוי גזר דין מוות במצרים הוא הי' "מבוקש" שם על רצח של שוטר מצרי ובגלל זה הוא ברח למדין.
בסנה הקב"ה ביקש ממנו לחזור ולהכנס ללוע הארי, זה כמו אחד שברח מהנאצים אחרי שהוציאו עליו גזר דין מות והוא חוזר למפקדה הראשית בברלין נכנס למשרדו של היטלר ואומר לו באתי לגאול את עם ישראל.
נכון שהקב"ה אמר לו: "לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (ד, יט). אבל גזר דין מוות עדיין הי' תלוי עליו, ובכ"ז משה הלך ומסר את נפשו כדי להציל את עם ישראל עד כ"כ שממש לפני מכת בכורות הוא כ"כ הרגיז את פרעה שפרעה איים עליו "השמר לך אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות" (י, כח).
ולכן הפעם כשהקב"ה התגלה אליו אחרי שמסר את נפשו כדי להציל את עם ישראל, זה הי' במילים "אנכי ה' אלוקיך", איך אדם מקבל קשר אמיתי וחזק עם הקב"ה, איך הקב"ה נהי' "אלוקים שלך" זה כשאתה מקריב מעצמך עבור יהודי אחר, אותם גיבורים יהודים וגם לא יהודים שבתקופת השואה סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, הם בודאי זכו ל"אנכי ה' אלוקיך", שהקב"ה נהי' אלוקים שלהם.
וזה נכון בקשר לכל דבר שאנו מקריבים עבורו, אם זה אדם או מצוה, זה נהי' שלנו, כשיהודי מקריב עבור השבת ובמקום לצאת לעבודה הוא מוותר על הרווחים ובוחר לבוא לבית הכנסת, השבת נהיית "שלו" ועד"ז בכל מצוה, מי שמסר את נפשו כדי לאכול מצות בחג הפסח ברוסי', אז כל שנה בפסח למצות שהוא אוכל יש טעם אחר לגמרי. לא תמיד צריך לחפש את הצורה הכי קלה כדי לקיים מצוות. כיון שככל שיותר נקריב עבור היהדות ככה היא תהי' יותר "שלנו", וכלשון חז"ל: "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כא).