אחד החסידים הדגולים בתקופה שלפני המלחמה, היה החסיד רבי יצחק הורביץ. הכינוי שלו היה 'רבי יצחק מתמיד', משום שהיה מתמיד מופלג ועובד ה' בכל ישותו. ישנם סיפורים בלתי רגילים אודות הדקדוק שלו במצוות והחומרות היתרות שנטל על עצמו.
הוא עבד כמגייס כספים עבור מוסדות חב"ד. הוא היה צועד ממקום למקום, אומר שם דברי חסידות ואחר כך מבקש תרומה עבור הישיבה והציבור היה נענה. פעם התלווה אליו חסיד צעיר ממנו בשם רבי שמחה גורודצקי והוא הבחין שרבי יצחק מדבר באריכות בדברי חסידות עמוקים, ובינתיים חלק מהקהל מתפזר ולא נשאר עד המגבית. רבי שמחה הציע לרבי יצחק, שהוא יהיה זה שיאמר את דברי החסידות בקצרה ואחר כך רבי איצ'ע יערוך את המגבית. וכך עשו.
כאשר רבי שמחה הגיע אל האדמו"ר הריי"צ וסיפר לו, אמר הרבי: לא טוב עשיתם. דברי חסידות צריך לומר רבי יצחק מתמיד, משום שהוא איש רוחני!. מאוחר יותר, הצביע הרבי על שני חסידים שלמדו תניא (רבי ברוך שלום ובנו רבי פאל'ע כהן) ואמר: דע לך כי מסביבם מאיר עכשיו אור רוחני, ואילו רבי יצחק היה כאן – הוא היה רואה את האור שמקיף אותם.
(חסידים ואנשי מעשה 122)