בשנת תש"ו, 1946, נפתח פתח צר לבריחה מרוסיה הקומוניסטית. הממשלה הפולנית שאפה להחזיר הביתה את האזרחים הפולניים שברחו לרוסיה בעת המלחמה, ופתחו לתקופה קצרה את הגבול בין רוסיה לפולין באזור לבוב (למברג). היהודים ברוסיה הבינו שקורה נס חד פעמי שלא יחזור עוד על עצמו וזאת הזדמנות נדירה לפרוץ את מסך הברזל. קמה קבוצה של חסידים נועזים והחלו לזייף ניירות פולניים, כדי להוציא כמה שיותר אנשים מרוסיה.
אחד האנשים שניהל את מכונת הזיוף שם, היה החסיד רבי מענדל פוטרפס. הוא אמנם היה בחור צעיר, אבל המרץ הטבעי שלו יחד עם תכונת האהבת ישראל שהייתה טבועה בו, גרמו לו להתמסר לכך ולהוציא כמה שיותר אנשים מאחורי מסף הברזל. הוא נתפס ונשלח לשמונה שנים במחנה עבודה בסיביר.
למרות הקשיים האדירים שעמדו בפניו, הוא התאמץ בכל כוחו לשמור על כשרות האכילה. הוא אכל ירקות בלבד, בלי לגעת בבשר, ונאבק בכוחות אדירים למצוא אנרגיה לעבודה הקשה במחנה. ערב אחד הוא הרגיש שכוחותיו עוזבים אותו. הוא כמעט לא אכל בימים האחרונים והוא חש כי הוא עומד להתעלף. הוא התגנב למטבח המחנה וחיפש משהו לאכול.
לפתע ראה מול עיניו חבית עם דגים קטנים. הוא התרגש מכך כי בדרך כלל, הדגים היו כשרים. הוא בא לאכול מהם, אבל אז שם לב שדפנות החבית מבריקות. הן היו משוחות באיזה שומן ועלה בליבו החשש שמא זה שומן חזיר.
המחשבות החלו להתרוצץ במוחו: מצד אחד, הוא בסכנת פיקוח נפש. יתכן גם שזה שומן צמחוני ולא חזיר. ואולי הוא גם 'בטל בשישים' לגבי הדגים. מצד שני, הוא כל כך השתדל לשמור על כשרות ואיך ייכשל בכך.
הוא נזכר כי שנים רבות קודם, לפני שהרבי הקודם גורש מרוסיה, הוא עמד לפניו והרבי בירך אותו ב'אריכות ימים מתוך יראת שמים'. הרבי בוודאי לא התכוון לחיים כאלו, שנשענים על ספק שומן חזיר. הוא החזיר את ידיו וברח מהמטבח...
למעשה, הוא שרד את הכלא, יצא מרוסיה וחי עוד שנים ארוכות בכפר חב"ד, בתור המשפיע הראשי של ישיבות חב"ד בארץ ישראל, וכך התקיימו בו דברי הרבי: אריכות ימים מתוך יראת שמים...