מאת הרב שניאור אשכנזי
היה פעם דו-שיח מעניין בין דוד המלך והקב"ה. דוד פנה בטרוניה, למה בתפילת שמו"ע מזכירים "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב" ואין מזכירים גם 'אלקי דוד'? אמר לו ה', אל תשווה את עצמך אליהם, אותם העמדתי בנסיונות קשים ואותך לא אתגרתי מעולם. אמר דוד: "בחנני ה' ונסני"! (תהלים כו). השיב הקב"ה כי הוא אכן ינסה אותו וגם מתריע על כך מראש, בעוד שלאבות לא הודיע מראש.
באחד הימים, ישב דוד לנוח על גג הארמון ומרחוק ראה את בת שבע – ומכאן ההמשך ידוע... מסיקה מכך הגמרא: "לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון", כיון שאיש אינו חסין לומר: 'לי זה לא יקרה'! (וראה דוגמאות בקידושין פא). וכך אנו מבקשים בכל בוקר: "ואל תביאנו לא לידי נסיון ולא לידי בזיון".
על רקע ההקדמה הזאת, עולה בעוצמה התמיהה על עשר הנסיונות שנערכו לאברהם אבינו: מה ה' התכוון להשיג בכך? עומד יהודי כמו אברהם אבינו ורוצה להתקרב אל ה' – ובמקום לעזור לו, מערימים עליו קושי אחר קושי ומשבר אחר משבר - ואי אפשר שלא לתמוה: מה הענין?
וכי ה' צריך לבחון את אברהם בכדי לגבש עליו דעה?! ה' אינו יודע מראש "כי ירא אלקים אתה"?!
- סנהדרין קז: אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר דוד לפני ה': רבש"ע מפני מה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ואין אומרים אלהי דוד? אמר ה': הם עמדו בנסיונות ואותך לא ניסיתי. אמר לפניו: רבש"ע 'בחנני ה' ונסני' וגו' ... מיד 'ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו וגו' ... ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה [בת שבע] רוחצת מעל הגג וגו''.
דרשות הר"ן הדרוש השישי: ענין הנסיון צריך ביאור, כי אין ספק שלא ינסה ה' יתברך כדי לדעת אם יעמוד המנוסה בנסיונו, שהרי ה' צופה ומביט כל הענינים העתידיים ואין אצלו ספק כלל?
א. פרשיות "לך לך-וירא", נראות בקריאה שטחית כמו אוסף סיפורי הסטוריה על אברהם אבינו. אבל המפרשים מציינים נקודה עמוקה: לאמיתו של דבר, שתי הפרשיות הללו הן רצף אחד ארוך של נסיונות ואתגרים, שה' מציב בפני האמונה של אברהם.
- תנחומא לך לך ג: נסיון הראשון כנסיון האחרון: נסיון הראשון ב"לך לך מארצך" ונסיון האחרון ב"לך לך אל ארץ המוריה" [בנסיון העקדה].
כלומר, עשר הנסיונות מתחילים ב"לך לך" ונגמרים ב"לך לך". הנסיון הראשון היה "לך לך מארצך" שפתח את פרשת "לך לך" ואילו האחרון הוא "לך לך אל ארץ המוריה" שחותם את פרשת וירא. כך שכל הסיפורים בתווך הם רצף של נסיונות ואתגרים בכלל העשרה נסיונות.
זה התחיל בחרן. אברהם ניהל שם רשת מוסדות עניפה שבהם הוא מגייר את הגברים ושרה את הנשים, ואז הקב"ה מצווה אותו לעזוב הכל וללכת "אל הארץ אשר אראך". נו, אברהם מוכר את הבית, סוגר את המוסדות ויוצא עם כל הפמליה לארץ ישראל. הוא מן הסתם דמיין כיצד יקים כאן שוב את כל המערכת החיונית, אבל אז נוחתת עליו הצרה השניה: "ויהי רעב בארץ". פתאום אין גשם, אין מה לאכול והארץ המובטחת הופכת להיות מקום שאי אפשר לחיות בו.
אברהם ושרה לוקחים שוב את מקל הנדודים ויורדים למצרים. הם חולמים למצוא שם קצת שקט, אבל אז המצרים שמים עין על שרה ולוקחים אותה לפרעה, ואברהם עצמו מצליח לשרוד בחיים רק אחרי שהוא מכחיש כל קשר לאשתו.
סוף סוף הם חוזרים ממצרים לארץ ישראל ומקווים להגיע אל המנוחה והנחלה, ואז צרה חדשה: בנגב מתחוללת מלחמת עולם בין ארבעה מלכים לחמשה, והארבעה מצליחים לשבות את לוט. לאברהם אין הרבה כח, בסך הכל 318 איש, אבל הוא יוצא למלחמה כנגד המלכים ומשיב את לוט הביתה.
כאן מתחילות דאגות חדשות: אברהם ושרה זקנים, הוא בן 86 והיא בת 77 והם מבינים שכבר לא יהיו להם ילדים. שרה מציעה הצעה קשה: להכניס אישה נוספת הביתה ואולי היא תלד לאברהם ילד. בהמשך, כשאברהם בן 99, ה' מצווה אותו לערוך ניתוח של ברית ומאוחר יותר, אחרי הפיכת סדום, הם נאלצים לעבור שוב דירה לגרר, ושוב לוקחים את שרה למלך.
ואז, אחרי הכל, מגיעים שני הנסיונות האחרונים וכאן ה' מכוון אל הדבר היקר ביותר לאברהם: אחרי כל שנות הציפיה, אברהם זכה לשני ילדים בבית, משתי נשותיו ורק נשאר לו לחנך אותם ולראות מהם נחת - אך כעת הוא נאלץ להיפרד משניהם!.
בהתחלה, שרה כועסת על הגר וה' מצווה אותו לגרש את הגר וישמעאל אל המדבר - בלי מים ובלי עתיד. אחר כך ה' מבקש לשחוט על המזבח "את בנך יחידך אשר אהבת את יצחק".
פירוש המשניות להרמב"ם אבות ה,ג: העשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו כולם כתובים בכתוב: א. הגרות, באמרו יתברך 'לך לך מארצך'. ב. הרעב אשר נמצא בארץ כנען בבואו שם לאחר שהוא יעדו 'ואעשך לגוי גדול'. ג. חמס המצרים עליו בהלקח שרה לפרעה. ד. הילחמו בארבעה מלכים. ה. לקחו הגר לאשה אחר שנואש להוליד משרה. ו. המילה אשר צוה בה בימי הזקנה. ז. חמס מלך גרר עליו בלקחו שרה גם כן. ח. גירוש הגר אחר הבנותו ממנה. ט. הרחקת בנו ישמעאל ... וכבר העיד הכתוב איך היה קשה בעיניו הדבר הזה באמרו 'וירע מאוד בעיני אברהם'. י. עקידת יצחק על המזבח.
ומאליה נשאלת השאלה, מה המטרה בכל סבב האתגרים הזה?
ב. לפני שניגשים לענין, הערה אחת על אופי הנסיונות: ראוי לעיין כנגד איזה 'עצב' בדיוק כוונו הנסיונות? איפה הם רצו לפגוע: בתאוות הממון? באהבת המשפחה? במעמד של אברהם?
לכאורה אפשר לדייק בלקו"ש הגדרה ברורה בענין[1], ובהקדים הארה מעניינת על הנסיון הגדול שלא הופיע ברשימה הנ"ל. כפי ששמנו לב, הרמב"ם תיאר בפרוטרוט את עשר הנסיונות – אך לא הזכיר מקרה אחד אשר בעיני רבים עשוי להיתפס דווקא כנסיון הגדול מכולם: הקפיצה של אברהם לאש באור כשדים תוך מוכנות למות על מסירות נפש.
לאן נעלם הנסיון הזה? (במיוחד שרבי עובדיה מברטנורא בפירושו על המשנה באבות שם, כן מזכיר אותו כנסיון ראשון בין כולם)?
בפשטות, הוא משום שהנסיון הזה לא הוזכר בכתוב והרמב"ם מונה רק את אלו המוזכרים בכתוב (כפי שציין בעצמו). אולם אפשר לומר בעומק יותר: הנסיונות נועדו לבחון נקודה מאוד רגישה, שלא באה לידי ביטוי בסיפור של אור כשדים.
מהו הדבר החשוב לנו ביותר? מה מניע אותנו כל בוקר לקום מהמיטה ולהתחיל יום חדש? במילה אחת: "אגו", ובעברית פשוטה: "אני". הרצון שלנו לגדול, להרוויח, להתפרסם ולהיות משמעותיים. וכך להיפך: אם יש דבר אחד שאנו לא מוכנים לעבור אותו בשום אופן הוא "ביטול האני".
הצדיק רבי מאיר מפרמישלן הביא פעם משל, כיצד האדם תפוס כולו בתוך ה"אני" שלו ואינו יכול להיחלץ ממנו: מעשה באדם שפוטר מהעבודה והתחיל לשתות. הוא היה עוזב את הבית בערב וחוזר באמצע הלילה מסטול. אשתו הקימה צעקות ואיימה להתגרש ממנו, עד שהחליט להיגמל מהשתיה.
באותו ערב, יצא כהרגלו לשתות, אבל באמצע הדרך נזכר בצעקות של אשתו. הוא חזר חצי מהדרך הביתה, אך שוב התחילה לבעור בו התאווה בשפתיים, ורק בקושי הצליח לשלוט בעצמו ולהגיע עד הבית. כשנכנס הביתה, ראה את עצמו במראה והתמלא גאווה על השליטה העצמית החזקה שלו, ואז סיכם לעצמו מבסוט: 'אדם גדול כמוני, מגיע לו איזה כוס וויסקי טובה' וניגש לארון לשתות...
הנסיונות של אברהם, כוונו כנגד הדחף הזה בדיוק. עשר הנסיונות בחנו, האם הוא יהיה מוכן להפסיד ולאבד משהו בשביל אלקים? האם הוא יהיה מוכן להיעלם בשביל האמונה שלו?
בשלב הראשון, הוא נבחן על איבוד הקריירה: נדרש ממנו לעזוב את הקריירה המשגשגת בחרן וללכת לארץ לא נודעת ולהתחיל הכל מחדש. כשהגיע לשם ודמיין על שלטים "צדיק בא לעיר", הוא גילה רעב בארץ המובטחת ונאלץ לעזוב באכזבה. בשלב השני הוא נבחן על איבוד האישה – גם כשלקחו את שרה פעמיים לבית המלך, וגם כשנאלץ להכניס הביתה את הגר. בשלב השלישי הוא נבחן על איבוד הילדים – עם גירוש ישמעאל אל המדבר ועקידת יצחק על המזבח.
ואז הגיע השלב האחרון, המשמעותי מכולם: הנסיון האחרון של העקידה. כאן הוא נאלץ לוותר על עצמו ממש. הוא נאלץ להיפרד מהחלום אליו הקדיש את חייו, ואחרי שלחם עשרות שנים למען "הנחלת האמונה בא-ל אחד", הוא נאלץ לראות כיצד האג'נדה עולה בעשן עם יצחק, שהרי לא יהיה מי שימשיך בעולם את הפרוייקט.
כעת מובן לחלוטין, למה הרמב"ם אינו מונה את נסיון אור כשדים בין הנסיונות. כיון שכאן לא היה וויתור עצמי (יחסית) מבחינת אברהם. אדרבה, אברהם הביא לשיא הפרסום והתהלה את הבשורה של "א-ל אחד". העיתונים בכל העולם כתבו מן הסתם על 'המשוגע' שהיה מוכן לקפוץ לאש בשביל האמונה, והמועצה להשכלה גבוהה הביאה מומחים כדי להבין את מהות הבשורה...
[ראוי לזכור שכל המהפכה הערבית האדירה שמקיפה מאות מליוני בני אדם, פרצה בגלל אדם אחד! שהצית את עצמו בתימן, ומכאן נסחפו מדינות שלמות].
דוגמא משמעותית ל"ביטול האני": בסוף פרק יב בתניא, רבינו כותב שהבינוני מוכן למחול על הכעס על חבירו שגרם לו רעה, ואדרבה, אפילו "לגמול לחייבים טובות". חסידים מספרים (שמעתי בשם הרב זלמן גופין) שמאחורי השורות הללו, מסתתר סיפור מפעים:
מעשה בשני חסידים ברוסיה שהיו שותפים בעסק, ואחד מהם הלשין על חבירו לשלטונות והוא נזרק לכלא. אחרי תקופה ממושכת שם, הוא יצא מהכלא ושיקם את עסקיו והתחיל הכל מחדש. חלפו כמה שנים והחבר ההוא – המלשין – הסתבך בעצמו בכמה עבירות ונזרק לכלא. אולם כאשר החסיד הראשון שמע זאת, התגבר על רגשי הנקם שהיו אמורים להופיע אצלו, ותמורתם ניגש לאותו חסיד הביתה והתחייב לפרנס את אשתו וילדיו בכסף מלא, עד שאביהם ייצא מהכלא...
כשאדמו"ר הזקן שמע את הסיפור, הוא התפעל כל כך, עד שהחליט להוסיף כמה שורות על 'המושל ברוחו שבלבו ואדרבה, גומל לחייבים טובות'!.
- לקו"ש ח"כ/75 ואילך: יש להבין החידוש המיוחד בנסיון העקדה, והרי ענין המסירות נפש של אברהם היה עוד קודם בנסיון של אור כשדים, כאשר אברהם מסר נפשו כדי להפיץ את האמונה באלקות בעולם, עד ש'ביקש המלך להרגו ונעשה לו נס'?
ויש לבאר: אמיתיות ענין המסירות נפש הוא, שהאדם מוסר את ה"אני" שלו, הוא מתבטל לגמרי לקב"ה עד שהמציאות האישית שלו איננה תופסת מקום. ויש לומר שבזה היה חידוש בנסיון העקדה על פני הנסיון באור כשדים, כיון שבאור כשדים יכולה היתה להיות מחשבה "בעולם" שאברהם עושה זאת לשם תועלת דקדושה, כדי להראות את גודל הדבקות שלו בענין. נסיון העקדה, לעומת זאת היה הפוך מכל ענינו של אברהם בעולם, כיון שכאן היה נעקר השתיל ששתל אברהם ולא היה מי שימשיך את משימת פרסום האמונה.
אחרי כל זה, אנו שבים אל נקודת הפתיחה ושואלים: מה היה היעד בכל מערכת הקשיים הזאת? מה היה הצורך למתוח שוב ושוב את גבולות הסבלנות של אברהם? וכי ה' לא ידע מלכתחלה את הסוף?!
ג. אחד הסיפורים המרשימים בתולדות היהדות, הוא הסיפור על חנה ושבעת בניה. בימי המלך אנטיוכוס, פרצו חיילים יוונים לבית אשה יהודיה וסחבו אותה עם שבעת ילדיה אל המלך. הם ניסו לכפות את הילדים להשתחוות לפסל, אך הילדים מסרו את נפשם למות בזה אחר זה.
בסוף הם הגיעו אל הילד הקטן, שהיה צמוד לשמלתה של אמו, והרגו גם אותו. כשחנה ראתה זאת, היא נפלה על גופתו וצעקה: "לך להיכלו של אברהם אבינו בגן עדן, ואמור לו: אמי גדולה ממך. אתה עקדת מזבח אחד ואמי עקדה שבעה מזבחות"!.
בכך ביטאה חנה את רוח החינוך היהודי במשך דורות על גבי דורות, ללכת בדרכו של אברהם אבינו ולהיות מוכנים להקריב הכל על מסירות נפש.
ואכן, מסבירים המפרשים בפשטות, כי הנסיונות לא נועדו כלל בשביל אברהם. אלא עבורנו! עבור בניו עם ישראל, ולהבדיל עבור אומות העולם. בשתי הפרשיות הארוכות הללו, ה' בונה את אברהם כמודל ודוגמא לדורות, עד כמה צריכה להיות הדבקות ברצון ה'. כן כדאי/לא כדאי/כן מבינים/לא מבינים - אברהם הוא ה'אבא' הגדול אשר מראה לבניו את הדרך כיצד לדבוק בכל מחיר במצוות ה'.
- רש"י כב,יב: עתה ידעתי [כי ירא אלקים עתה] – מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חיבתי אצלך? יש לי פתחון פה עכשיו, שרואים כי ירא אלקים עתה.
מורה נבוכים ח"ג פכ"ד: ענין אברהם אבינו ע"ה בעקדה ... להודיע אותנו גבול אהבת השם ויראתו עד היכן היא מגעת ... והוא מופלג מכל מה שאפשר שיבא במציאות ולא יידמה שטבע בני אדם יטה אליו. שיהיה איש עקר בתכלית הכיסופים לילד, ובעל עושר גדול, ואיש נכבד ונבחר שישאר מזרעו אומה, ונולד לו בן אחר היאוש, [הרי מובן] איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו. אבל ליראת השי"ת ואהבתו ... הניח כל מה שקיווה בו והסכים לשחוט אותו ... כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשות בשביל אהבת השי"ת ויראתו ... ואמר לו המלאך: "כי עתה ידעתי" וגו', רוצה לומר, שבזה המעשה תיקרא ירא אלקים גמור וידעו כל בני אדם גבול יראת ה' מה היא...
עד כאן ההסבר הפשוט בענין הנסיונות, אמנם אנו רוצים לדבר על הסבר חסידי נשגב ומרגש, ולפיו, הנסיון תרם תרומה מכרעת למנוסה עצמו – לאברהם אבינו עצמו - ולא רק לבניו.
זה היה בשנת תש"ג, בימי האימה של סטאלין ברוסיה הקומוניסטית. נחמן סודאק היה ילד שלמד ב"חדר" המחתרתי בעיר סמרקנד שבאוזבקיסטן. הוא היה יוצא ללימודים בבוקר מוקדם, כשהיה עדיין חושך, וחוזר בערב, כששוב היה חושך. כך קיווה להימלט מבלשי הקג"ב שארבו בכל פינה.
הבעיה היתה בימי שישי, שהיו מוכרחים לחזור הביתה בשעות הצהריים, לפני כניסת השבת. ואכן באחד מימי השישי הללו, הוא שב הביתה עם החומש ביד ופתאום עצר אותו שוטר ושאל מאין הוא בא ולאן הולך. הילד השיב שהוא חוזר מסבתו ששלחה חוברות לאביו. השוטר הציץ בספר, לא ידע לקרוא בו והתלבט מה לעשות הלאה. הוא שאל את הילד מה מספר בית הספר שבו הוא לומד והילד נקב במספר בית ספר בעיר אחרת, מתוך מחשבה שהשוטר לא יוכל לבדוק זאת.
לבסוף השוטר שחרר את הילד, אבל המשיך ועקב אחריו מרחוק כדי לחקור את הוריו בבית. הילד החכם נכנס לפארק והשוטר אחריו, וכך הוא רץ והסתובב במשך שעות והשוטר לא מרפה ממנו, עד שירד הערב והשוטר איבד אותו בחסות החושך. הוא הגיע הביתה מבוהל ומצא את כולם חרדים לגורלו, אך אחרי שחלף ההלם, הוא החליט להמשיך ללכת ל"חדר" גם הלאה במסירות נפש.
לימים – כשהפך להיות השליח הראשי באנגליה – הוא סיפר שהשעות הנוראיות ההן של יום שישי, כמו גם ההחלטה ביום ראשון להמשיך ללכת ל"חדר", שינו את חייו. הריצה עם החומש ביד עוררה את הנימים הכי עמוקים בנפשו וחיברה אותו אל החומש לנצח (כפר חב"ד 1562).
וזה בדיוק הענין: עמידה בנסיון – משנה אותנו וחושפת את הכוחות העמוקים בנפשנו. האתגר של הנסיון, מחייב אותנו 'לסחוט את המנוע' ולזעזע את עצמנו מבפנים – ואחר כך אנחנו נעשים אנשים אחרים לחלוטין. הנפש עצמה הופכת להיות שותפה פעילה בקשר עם אלקים.
ולמען האמת, אי אפשר להימנע מכך. אין דרך להגיע לקירבה אמיתית למשהו בעולם הזה (לאלקים, כמו גם לבן הזוג או לילדים) בלי זעזועים. כיון שבדרך הטבע, אדם שקוע בעצמו וכל דבר אחר הוא עושה באדישות. הנסיונות של החייים, לעומת זאת, קורעים לנו את המסכים של האגו ומטביעים את אלקים (או המשפחה) במקום הכי עמוק בתוכנו.
כל זוג הורים מכירים את הענין היטב. שום דבר לא מקרב באמת בין בני אדם, כמו שותפות למשימה מאתגרת ומלאת מתח. המאמץ לשרוד יחד, מפעיל את הכחות הכי עמוקים בתוכנו ומרים גבוה.
הרבי הביא לכך פעם דוגמא (יחידות באנגלית, מתוך "מפתח" קלמנסון ערך 'נסיון') מטיפוס במדרגות. כשעולים במדרגות [ובטח במדרגות נעות], יש לפעמים רגע שאתה נמצא בין שמים לארץ ומרגיש בלבול, אבל אחרי רגע, אתה מוצא את עצמך על מדרגה יותר גבוהה ממה שהיית קודם.
כעת מובן היטב ענין הנסיונות של אברהם אבינו: אברהם היה האיש של ה' בעולם, והקב"ה רצה את הלב שלו. לא רק קשר חיצוני שחולף עם הזמן, אלא שותפות מליאה ואהבת אמת. ואכן מנסיון לנסיון, אברהם קרע עוד שכבה ועוד שכבה בתוכו, עד שבנסיון האחרון אלקים הכריז: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". עכשיו הכוחות הגדולים שלך יצאו ובקעו החוצה.
כך מבאר הרבי את ענין הנסיונות בכלל:
- התוועדויות תשמ"ב א/285: ויובן זה ע"פ המבואר בהמשך תרס"ו (ד"ה אר"ע אשריכם), דענין ירידת הנשמה למטה וגם זה שלמטה ישנם כמה העלמות והסתרים, הוא עד"מ למלך ששולח את בנו למרחקים, שעי"ז (שעם היותו במרחקים, מ"מ הוא מתנהג כבן מלך, הנה דווקא עי"ז) מתגלים כחתיו וכשרונותיו וכו'. והיינו דאף שגם לפני זה היו כחתיו בתכלית השלימות, מ"מ דווקא ע"י ההעלם והסתר באים הכחות שלו לידי גילוי בפועל.
ד. הרעיון הזה, מוביל לתובנה שאין חשובה ממנה: העובדה שקיבלנו נסיון מסוים – מעידה שאנו יכולים לעמוד בו. שהרי היות שכל מטרת הנסיון היא רק לטובתנו, להרים אותנו גבוה, ברור שאלקים התאים לנו אישית נסיון כזה, שבאמת נוכל לחצות אותו בשלום ואף לצמוח ממנו[2].
כך מסכם המדרש במלים נפלאות: בראשית רבה לב: היוצר הזה, אינו בודק קנקנים רעועים, שאינו מספיק להקיש עליהם פעם אחת והם נשברים. אלא במי הוא בודק? בקנקנים יפים שאפילו מקיש עליהם כמה פעמים – אינם נשברים. כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים, אלא את הצדיקים, שנאמר (תהלים יא): 'ה' צדיק יבחן'.
לסיום: הסיפור הידוע[[:קובץ:///C:/Users/Mendy/Downloads/וירא עה.docx# ftn3|[3]]] עם אותו שליח באיטליה שקירב צעיר, אבל כל פעם שהזמין אותו לשבת, הוא התחמק. עד שהבחור סיפר שהוא עומד להתחתן עם נערה גויה. השליח ביקש ממנו שיבוא איתו לרבי והתחייב שאם יבוא איתו לרבי – הוא ישתתף אצלו בחתונה.
הבחור עבר בחלוקת הדולרים וסיפר שהוא עומד להתחתן עם גויה, והרבי אמר לו: אני מקנא בך. כי נסיון הוא סולם שמרים את האדם גבוה, ואחרי שתעמוד בנסיון הזה, תגיע לרמות נעלות של דביקות בה', שאי אפשר להגיע אליהן בלעדי הקושי הזה.
הבחור יצא החוצה, התיישב על ספסל ופרץ בבכי. אחרי שעה אמר: זה נגמר. ----[1] על פי הווארט הידוע על "נסיון העקידה" בח"כ/73 ואילך, ולכאורה יש לבאר עד"ז בכל העשרה נסיונות.
[2] ווארט נאה: שמעתי פעם ראיה לכך: שרה אמנו נפטרה בעקבות הצער על העקדה, ולכאורה למה זה לא נחשב לה לחסרון שלא עמדה בגבורה במצות ה' (וכמו אברהם ש"וישכם אברהם בבוקר"), ולקחה את זה ללב והסתלקה?
אלא שבאמת, הנסיון הנורא הזה לא היה שייך לאישיות שלה (כאמא), ולכן לא תבעו את זה ממנה לכתחלה.
[3] שמעתי מהמשפיע מיכאל טייב.