דרשת הלכה: דיני 'קדיש'

לזכרון נשמתה הקדושה והטהורה של הרבנית הצדקנית נ"ע

הנה שאלה חשובה שקיבלתי השבוע:

אדם התקשר אליי ואמר, שהוא לא מקפיד להגיע לבית הכנסת ובכלל הוא לא מקפיד גדול על תפילות. אבל כשהוא מזדמן לבית הכנסת הוא רוצה לומר קדיש על ההורים שלו, שנפטרו לפני הרבה שנים. האם אפשר לומר קדיש אחרי שהסתיימה השנה?

שאלה נוספת: אותו אדם לא רגיל לקריאת הקדיש ולכן קורא יותר לאט מכולם ומעכב את הציבור, האם נכון לעשות זאת? ומה על אדם בתוך השנה שקורא יותר לאט ומעכב את הציבור?

← מה דעתכם?

= נתחיל מההתחלה: =

המקור לאמירת קדיש של יתומים אחרי הוריהם, מובא בספר 'אור זרוע', של רבינו יואל מוינה, מגדולי בעלי התוספות (וינה, המאה ה-13) ממדרש קדום שלא נמצא בידינו:

מעשה ברבי עקיבא, שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם, והיה רץ כמרוצת הסוס וחבילת עצים גדולה על כתפו. גזר עליו ר' עקיבא והעמידו. לשאלת ר' עקיבא על מעשיו, ענה לו אותו אדם: "מת אנוכי, ובכל יום פוקדים עלי מלאכי חבלה הממונים עלי לחטוב עצים, ושורפים אותי בהם. וכל כך למה? מפני שעברתי על כל מצוות התורה". אמר לו ר' עקיבא: "כלום שמעת מן הממונים עליך, אם יש לך תקנה, להפטר מפורענות זו?", אמר לו: "שמעתי שהיו אומרים אלמלי היה למסכן זה בן, שעומד בתוך הקהל ואומר קדיש, וברכו את ה' המבורך, והקהל עונים אחריו אמן, יהא שמיה רבה מברך, וברוך ה' המבורך, מיד היו פוטרים אותי מן העונש". שאל אותו ר' עקיבא על עירו, והלך לשם.

לאחר דרישה וחקירה, מצא ר' עקיבא את בנו של האיש, כשעודנו ערל ולא נימול. נטלו ר' עקיבא, מל אותו, והושיבו לפניו ללמדו תורה, ולא היה מקבל עד שישב עליו ר' עקיבא בתענית ארבעים יום והתפלל עליו, עד שיצאה בת קול ואמרה לר' עקיבא שנתקבלה תפילתו. אז הלך ולימדו תורה, קריאת שמע, תפילה וברכת המזון. העמידו בתוך הקהל ואמר קדיש וברכו את ה' המבורך, וענו הקהל אחריו. באותה שעה התירו את המת ופטרוהו מן הפורענות. [1]

אם כן, הסיבה לכך שאומרים קדיש קשורה בעניין עלית הנשמה של ההורים בעולמות העליונים. בגמרא נאמר שמשפט הרשעים בגהינם הוא עד 12 חודשים ולכן נהוג להפסיק עם הקדיש מעט קודם גמר השנה, כדי לומר שההורה אינו "רשע" והמשפט שלו למעלה הוא פחות מ12 חודש.

האשכנזים נוהגים להפסיק אחרי אחד עשר חודש והספרדים מפסיקים שבוע בתוך החודש השנים עשר ומשלימים את השנה.

האר"י ז"ל כותב שהקדיש אינו קשור דווקא לעונשי הגיהנם, אלא גם עליה מדרגה לדרגה בגן-עדן, מה שקורה בעיקר במהלך השנה הראשונה ואחר-כך בימי האזכרה השנתיים.

--

• למה אמירת הקדיש על ידי בן שנמצא בעולם הזה מועילה לאבא שכבר לא נמצא כאן? ישנם כמה הסברים, הנה שניים:

ישנו כלל ש***"ברא מזכה אבא"*** – זכויותיו של הבן מועילות גם לאביו. ומכאן:

א.  כאשר יהודי אומר 'קדיש' הוא מקיים את מצות "קידוש השם" בכך שהוא מגדל ומקדש "שמיה רבה", ובמילא הזכות העצומה הזו עוברת לאבא[1], כי הבן הוא חלק מהאבא והפעולות הטובות שהוא עושה נזקפות לזכותו.

ב. בנוסף, כאשר יהודי אומר 'קדיש' – הוא גורם לאחרים לענות 'אמן' ו'אמן יהא שמיה רבה', הוא כמו 'שליח ציבור' שזו זכות עצומה[2], והזכות הזו, של לזכות עוד יהודים במצוות, עוברת לאבא.

--

בחזרה לעניין שלנו:

כאשר אומרים קדיש על הורים, הזמן לומר את זה בעצם זה באחד עשר החודשים הראשונים, ואחר כך שוב בכל שנה ביום השנה, כאשר הנשמה עולה מדרגה לדרגה בעולם העליון. אמנם מנהג הספרדים הוא לומר קדיש גם במשך השבוע[[ראה למטה|[4]]] שחל בו יום-השנה, בנוסף ליום-השנה עצמו [5].

וממילא לעניין השאלה האם יש עניין לומר קדיש על הורים שלא במסגרת שנת האבלות או במסגרת יום השנה: התשובה היא שאין עניין. וכן נוהגים בפועל בכל קהילות האשכנזים.

אמנם ב'ילקוט יוסף' כתב שאמנם לא צריך לומר קדיש יתום סתם כך, אבל אם מישהו רוצה לומר קדיש יתום, 'יהא שלמא', למרות שעבר הזמן – הרשות בידו.

• כל זה באדם שאומר קדיש בצורה רגילה על אביו או על אמו.

• ומה במקרה שאומר הקדיש קורא בקצב יותר איטי משאר אומרי הקדיש?  כדאי לדעת שאצל האשכנזים בעבר, לא היה מושג כזה של כמה אנשים אומרים יחד 'קדיש'. אלא הייתה תורנות בזה, כמו שעושים כמה אנשים שצריכים לעבור לפני התיבה. רק בדורות האחרונים כתבו כמה מגדולי האשכנזים שאצל הספרדים יש כזה מנהג, ולאט לאט זה נכנס גם לרוב קהילות האשכנזים.

 

אם כן, שיאמר קדיש בשקט?

עניין הקדיש הוא שאחרים יענו אמן לדבריו ועל ידי זה יתגדל שמו של הקב"ה. ובפרט שאסור לומר קדיש ביחיד, ואם אף אחד לא שומע יש דעות שזה סוג של "יחיד". אמנם יש מהפוסקים שכתבו שאדם שחייב לומר קדיש, בשנת אבל, ויש עוד מישהו שאומר קדיש, והוא אומר בשקט – אפשר בדוחק לומר שזה בסדר. אבל אחרי השנה, אין שום מעלה לומר בשקט.

אם כן, זה שאומר אחרי השנה ויקרא יותר לאט, יבלבל את כולם?! מה עושים?

בפוסקים מצאנו שתי גישות: גישה אחת, שכל אבל יאמר קדיש בפינה אחרת, ואנשים מסוימים יקשיבו רק לו. גישה שניה, שכולם יעמדו יחד במקום אחד (אולי מול ארון הקודש) ויאמרו בקצב אחד.

אולם אם שניים אומרים יחד, בקול רם, וכל אחד אומר בקצב שונה – הציבור רק מתבלבל. ולכן אם מדובר בשנת האבל, מתחשבים בצורך שלו לומר קדיש ודואגים שאחרים יאמרו לאט ובקצב שלו. אם זה אחרי שנת האבל, עדיף שיתמקד בדרכים אחרות לעשות עילוי נשמה לנפטר. כמו נתינת צדקה ולימוד תורה.

מקורות:

פסקי תשובות חלק ב, קונטרס מאמר קדישין.

ילקוט יוסף, אבלות, סימן ל.

----[1] בזוהר הקדוש הובא מעשה זה, בסיום שונה:

שרבי עקיבא לימדו לומר ההפטרה בבית הכנסת, וכן עשה, והמשיך ולימוד תורה, עד שגדל בתורה ונסמך בתואר רבי. ואז נתגלה המת בחלום אצל רבי עקיבא ואמר לו רבי הקב"ה ינחמך כפי שניחמתני, כי בשעה שאמר בני ההפטרה הפקיעו ממני דין גיהנום, ובשעה שעבר להתפלל ואמר קדיש קרעו לי גזר דיני מכל וכל, ובשעה שנתחכם בני והוסמך על ידך עטרוני בכתרם של צדיקים והושבינו עמהם בגן עדן.

[2] כך מופיע בהרבה פוסקים, וכ"ה באריכות בקונטרס 'חנוך לנער' לרבי הרש"ב.

[3] גם ההסבר הזה מופיע בפוסקים.

[4]ב'יחווה-דעת' חלק ה' סימן נ"ט כותב שאומרים קדיש מתפילת ערבית של ליל שבת עד לאחר מנחה של יום הפטירה, ואם חל יום השנה בשבת אז מקדימים את אמירת הקדיש שבוע שלם ומתחילים לומר מתפילת ערבית של ליל שבת שלפני יום הפטירה ומסיימים בתפילת מנחה של שבת שהיא יום הפטירה.

[5] יחד עם זאת, יש כמה קדישים שתמיד זה מעלה לומר אותם – ובפרט כשאין מישהו אחר שיאמר. והכוונה היא ל'קדיש דרבנן' שאומרים לפני 'הודו' או לפני 'עלינו לשבח' אחרי הקטורת. אלו 'קדישים' שגם כשאין יתומים יש ענין לאומרם, שכן הם חלק מסדר התפילה, ואף מועילים לעילוי הנשמה.