ר' שלום שבדרון, שאל אביך ויגדך, ח"ב עמוד קל"ה
משפחת פ. לא היתה שומרת מצוות, אך הנה גדלה הילדה וצריכים היו לשלוח אותה לגן ילדים, ובקירבת הבית לא היה אלא רק גן דתי. החליטו ההורים כי עדיף לשלוח אותה לגן בקירבת הבית, גם אם הוא דתי, מאשר לשולחה לגן שאינו דתי, הנמצא במקום רחוק יותר.
ביום שישי אחד חזרה הילדה לביתה ואמרה לאמה: הגננת אמרה שאת צריכה להדליק נרות...
התרגזה האם ואמרה: אנחנו לא מדליקים נרות, וזהו... חזרה הילדה והפצירה באמה: אבל הגננת אמרה!... גערה בה האם וצעקה: הניחי לי, בבקשה, אצלנו לא מדליקים נרות!
הילדה לא הרפתה והודיעה לאמה בצורה נחרצת: אם את לא תדליקי נרות, אני אדליק! האם יצאה מכליה והזהירה את הילדה כי תעניש אותה בצורה קשה אם תעיז להמרות את פיה.
אבל הילדה לא שמעה אליה, הלכה לבדה לחנות המכולת ובקשה שתי נרות. בעל החנות חשב לעצמו: הלא אין הם מדליקים אף פעם נרות, מה קרה, איפוא, שהילדה באה לבקש נרות? אין זה אלא שיש להם יום זכרון במשפחה, ולכן נתן בידיה שני ''נרות נשמה''. הלכה הילדה הביתה, הסתגרה בחדרה והדליקה את שני נרות הנשמה.
לפתע נכנסה האם לחדר הילדה וראתה לתדהמתה שני נרות נשמה דולקים...
מה זה? שאלה בסערת רוח.
את לא רצית להדליק ענתה הילדה הדלקתי אני שני נרות, אחד בשבילך ואחד בשביל אבא!
האם באה, כנראה, מבית שעוד ידעו שם על ענינים אלה, וכאשר ראתה שבתה הדליקה שני נרות נשמה ואומרת שאחד בשביל אבא ואחד בשביל אמא חלף בה ''רעד'' פנימי עמוק, ולמחרת כבר הלכה בעצמה לבית הכנסת. ומאז והלאה התחילה להדליק נרות בכל ערב שבת.
ומכוח הנרות נהפכו היא ובעלה לבעלי תשובה.