אור דניאל, הרב דניאל אוחיון, פ' יתרו
מעשה היה בשועל אחד, אשר בהיותו שוכב להנאתו בין עצי היער, קלטו אזניו קול יריות של ציידים, שיצאו לצוד חיות.
אולם השועל שהיה עייף מאוד התעצל לקום ולברוח מהמקום, וניחם את עצמו ואמר "אני יכול לסמוך על הפיקחות שיש לי, אני אסדר אותם!"
מה עשה? שכב ועשה עצמו כמת מוטל על הארץ, בלא נוע לזוז כלל, וכשהתקרבו אליו הציידים, ראו פיגרת שועל זרוקה על הארץ ושכובה כמת.
אמר אחד הציידים "הנה! איזה זנב יפה יש לשועל, אקח אותו לי, ואתלה לי אותו לקישוט בסלון ביתי!"
שמע זאת השועל, וניחם את עצמו "נו, שיקח את זנבי העיקר שאותי ישאיר בחיים".
והנה שומע השועל קול שני של צייד אחר "ואני דווקא מוצא חן בעיני השיניים של השועל, אקח לי את שיניו אחת, ואעשה ממנה תיק יפה מתנה לאשתי!"
והשועל, בשמעו זאת, ניחם גם בזה את עצמו ואמר "נו, גם על זה אוותר, העיקר שאת נפשי יניחו לשלל".
והנה, קולטות אזניו צייד שלישי שקורא "ואני מוצא חן בעיני עורו של השועל, אפשוט ממנו את עורו, ואעשה לי ממנו שטיח יפה לביתי".
כששמע זאת השועל, קרא בבהלה "אוי ואבוי!! עכשיו הם כבר רוצים להפשיט מעל את עורי!" מיד תפס את רגליו והתחיל לברוח, ואולם אז כבר היה מאוחר מדי...
קשרים
תניא פרק יד - עודנו ביהדותו.
פרק אבות: אל תאמר לכשאפנה אשנה: לעתים חושב האדם לעצמו: מקסימום אאבד שם זנב, או שן אחת, אבל עדיין אשאר אני בצדקותי ובקדושתי, הוא אינו יודע, שבסופו של דבר, יפשיט ממנו היצה"ר את כל הרוחניות שבו! ואז כשיתפוס את עצמו, וירצה לקום ולברוח מן המקום יהיה כבר מאוחר מדי...(אור דניאל)