עממי
יום אחד חמורו של איכר נפל לתוך באר. בעל החיים בכה בקול מעורר רחמים במשך שעות כשהאיכר ניסה להבין מה לעשות. לבסוף, הוא החליט שהחיה כבר זקנה וגם ככה צריך לכסות את הבאר, ולא שווה להציל את החמור.
הוא הזמין את כל שכניו לבוא ולעזור לו. כולם תפסו את חפירה והחלו לגרוף אדמה, זבל ודשן, לתוך הבאר. בתחילה, החמור הבין מה קורה ובכה בקולות נוראיים ואז, לתדהמת כולם הוא נרגע. כעבור כמה שכבות של אדמה האיכר הביט ונדהם ממה שראה. עם כל תוספת של עפר שפגעה בגבו, החמור עשה משהו מפתיע, הוא התנער מעל לזבל ועלה צעד למעלה.
השכנים של האיכר המשיכו לגרוף אדמה על גבי החמור, והוא התנער מזה ועלה עוד צעד. עד מהרה, כולם היו המומים מהחמור שעלה למעלה ופתח בריצה.
גירסה נוספת
הרב דוד טל
חמור מסכן שנפל לבור עמוק. החָמָר, בעליו, ניסה להוציאו אבל לא הצליח. החמור נָעָר בקול ובכה בצער," אִי-אָ, אִי-אָ...
התקהלו אנשים סביב הבור, טיכסו עצה, איך להוציא את החמור, אבל כל העצות לא הועילו. נקפו שעות, החמור המשיך לנעור ולבכות בבור, עד שקולו התחיל להתעמעם, אפסו כוחותיו, - ולפתע נדם. בעליו הצטער, הבין שחמורו מת. נכמרו רחמיו על חמורו הטוב, וגמלה בלבו החלטה שלפחות נבלתו לא תהיה טרף לבעלי החיים. לקח מעדר, ומילא דלייו בעפר, שפך לבור, לקבור את החמור. הבור אט אט התחיל להתמלא עפר. לפתע, החמור התנער, הוא לא מת. ניער את העפר מעל גבו, ושב לנעור בקול, ובד בבד הרים רגלו, ודרך על תלולית האדמה שהצטברה סביבו. בעליו ראה את הדבר, וחיש הבין. מיהר לשפוך דליי עפר רבים... וחמורנו, הבין או לא הבין, עלה על כל תלולית שהתגבהה בבור, ויחד אתה התרומם - ויצא.
קשרים
הפתרון טמון בתוך הבעיה...
הרב ברוך ווילהלם, נהריה
פתגם עממי עתיק (המופיע גם בתלמוד הבבלי) אומר: בשביל להכין גרזן לחטוב את עצי היער זקוקים להעזר בעץ מהיער...
התוכן והמשמעות הוא, שאת השינוי או הפתרון שאנו רוצים להשיג במצב קיים. צריך בעצם לחפש במצב עצמו.
הנביא ירמיה אומר : וְעֵת-צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ. הפירוש הפשוט הוא שיש תקווה ותפילה כללית שנוושע ונשתחרר מהצרה. אבל העומק הפנימי שמרומז כאן, שהישועה תבוא "ממנה", בתוך הצרה עצמה כבר טמונה הישועה.
בדומה למירשם אנטיביוטי שרופא נותן לחולה. למרות שרוב האנטיביוטיקות מיוצרות על ידי פטריות חיידקים ויצורים אחרים, הרי הם עצמם גורמים לביטול החיידק הבעייתי ומביאים את המזור לחולה.
לא רק כשרוצים לבטל מצב קיים, אלא גם כשרוצים לשפר ולהועיל למצב קיים, כדאי לחפש את הפיתרון ולהיעזר במצב עצמו...
למשל: 'יהלום' הוא חומר קשה ומבריק בין המינרלים, הוא בדרגת הקושי הגבוהה ביותר של חומרים בטבע. עבודת הליטוש נמשכת מספר שעות ואפילו ימים (תלוי בגודל חומר הגלם שעליו ללטוש). ומעניין שהלהב המסוגל ללטש ולחתוך את היהלום – עשוי מ...יהלום!
מסתבר שהחמור לא היה כל כך 'חמור'. ה'חמור' הבין שהפתרון ליציאה מן הבור נמצא בתוך ה'בעיה', בחול עצמו, שהכפרי זורק עליו על מנת לקברו חי.
כשנדע להביט נכון על החיים מתוך אמונה ובטחון שהקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה, נזכה להפוך 'צרה' ל'צהר' ו'נגע' ל'ענג', וכלשון הפסוק אודות הנסיון של בלעם לקלל את ישראל: "ויהפוך ה' את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוקיך.
הרב דוד טל
קורה שהירידה, אם תופסים אותה נכון ובזמן - היא קרש קפיצה שמאפשר לעלות מהבור..
כולנו יודעים שבמעגלי החיים, יש פה ושם ירידות. הרבי מליובאוויטש, מגדיר את מה שנראה כ"ירידה" - כ"עליה" דווקא. מצב שצופן בחובו הזדמנויות חדשות וטובות יותר. זאת בעצם "עליה" – לצורך עליה יותר גבוהה. כמו דלת שנסגרת– ואחרת נפתחת. יש מוצא! נדרש רק לגלות את הכיוון, לרצות להכנס ולהגיע ליעד. "ירידה-עליה" כזאת מזמנת אפשרות לתנופה חדשה ולזינוק גבוה.
שמה של הפרשה, "כי תישא" משמעו נשיאות, רוממות, מצב גבוה ונעלה. אך תוכן הדברים בפרשה רחוק ת"ק פרסה מרוממות. הסיפור הכתוב מעורר מבוכה ובושה גדולה.
בני ישראל, לא כולם, חטאו בחטא נורא, עשו להם עגל זהב. צנחו פתאום מהאופוריה השמימית של מעמד הר סיני. מרוממות ענקית, לכֶשֶל ולמחדל חמור ביותר ומשולל הגיון.. וכל זה על מה ולמה? משה רבנו, לפי חישובם השגוי, בושש לרדת מההר, ותיסמונת "פחד הנטישה" תפס לו מקום בלבם. הם חייבים "אינסטנט" מנהיג. לא יכולים לחכות, אפילו לא עוד רגע אחד. מוכר? במהירות הסילון מתקבלת החלטה נמהרת - שאותותיה ניכרים לאורך ההסטוריה היהודית.
לא הכל טוב - אבל הכל לטובה. בספר התניא יש הדרכה מעשית איך לא להתפתות לאינסטנט, איך לא לעשות "בשליפה". בלי הנחות ואנחות. כדי להגיע ליעד הנכון, נדרש ללכת "בדרך ארוכה וקצרה", דרך שנדמית בתחילה ארוכה ומייגעת, אבל כשמגיעים ליעד, מתברר שהיא דרך קצרה וקולעת. כאשר מתעוררת "בירידה" המוטיבציה לעלות - הירידה כבר אינה קיימת. היא כבר עליה ממש!
כך זה היה בחטא הנורא של בני ישראל. הם התביישו במעשיהם והכירו באיוולתם, וביקשו בכל מאודם לעשות תשובה ולתקן. משה השתכנע מכוונתם ו"נלחם" למענם. הבורא סלח, והעלה שוב את משה לארבעים יום נוספים בהר. מבחן חוזר לעם. אבל הפעם הם כבר בעֲלִיָה, למודי נסיון, עם אמונה ובטחון. מגיע להם ציון טוב יותר. ובזכות "הירידה-עליה" שהיתה, מקבל עם ישראל לוחות חדשים, במהדורה חדשה ומורחבת. לא רק את התורה שבכתב, אלא גם את התורה שבע"פ, וגודל מעלת הלוחות השנִיִים - לא יסולא בפז!
הדרך לגאולה היתה ארוכה בת אלפיים, מלאת ירידות לא יתוארו. אבל, ארוכה - וקצרה. הנה אנחנו על סף היעד, עוד קצת מאמץ, עוד מצווה ומעשה טוב, וזהו! גאולה ממש!
קשרים נוספים
- לא להתייאש, אופטימיות.
- עלמא דאתכסיא - טוב נסתר
- לקבולי בשמחה
- תניא - פרק לא: כך היא המדה לאכפיא לס"א במינה ודוגמתה. כמארז"ל מיניה וביה אבא לשדי' ביה נרגא ופגע בו כיוצא בו.
- פרשת בלק: הקללות נהפכו לברכות. וכן מעניין שדוקא בלעם שהיה מנביאי אומות העולם מאריך ומפרט בדבריו במיוחד על המצב העתידי שיהיה לאומות העולם אחרי ביאת המשיח. יותר ממה שאומר דברי נבואה על בני ישראל. כמו"כ הספר הרביעי בין הנביאים שבתרי עשר, הוא הנביא עובדיה. הספר כולל רק פרק אחד קצר. ותוכנו מדבר על עתידה של מלכות אדום. בתלמוד שואלים מדוע מכל הנביאים דווקא 'עובדיה' התנבא על אדום ? אחד הביאורים הוא ש'עובדיה' עצמו הוא גר צדק שבא מאדום, ולכן הדבר המתאים ביותר שדווקא הוא יתנבא על עתידה של אדום. (הרב ברוך ווילהלם, נהריה)
- פרשת כי תשא: חטא העגל - ירידה צורך עליה (ראה דברי הרב דוד טל לעיל)