כניסה

לא עליך המלאכה לגמור

משלי החפץ חיים עמ' 24

אץ רץ יהודי בשוקה של עיר - שולי בגדיו מופשלים לו, כובעו שמוט הצדה - שעתו דחוקה עליו, סכנת נפשות ממש. וכי קלה זו בעיניכם? פרנסה הוא מבקש. מטופל הוא באשה ובילדים והוא חייב להטריפם לחם חוקם.

פוגע בו אדם תוך כדי ריצתו מעמידו ואומר לו:

שוטה שבעולם! לאן אתה רץ ולשם מה אתה מתייגע כל היום כולו? הרי בין כך ובין כך לא תהיה עשיר כרוטשילד, לשום מה איפוא הריצה? מוטב שתשב בבית ותנוח.

מעמיד הלה כנגדו עיניים תמהות:

  • כמדומה לי שאתה הוא המדבר, במחילה, דברי שטות. וכי כשום שלא אהיה עשיר כרוטשילד צריך אני לשבת בחיבוק ידיים? הרי אם לבטל לגמרי ממלאכתי אף פת לחם חרבה לא תימצא בביתי!

הנמשל

  • לעתים קרובת בא הבעל דבר לאדם וטענה זו בפיו: כלום כדאי לך לעמול ולהתייגע יגיעה מרובה כדי לקיים מצווה? מילא אם מזדמנת היא לידיך בלא כל עמל ויגיעה קיימנה, אבל אם אתה רואה שאין הדבר קל, אסוף ידיך והיפטר. לכן חייב אדם לדעת מה להשיב למנוול זה, מאפס מעשה ומישיבת בטל אין אדם מוצא פרנסתו בעולם הבא, אף "מלאכות קלות" אין שכרן מרובה ביותר. (החפץ חיים שם)
  • אפשר להוסיף: יש נטייה אצל אנשים לשלימות - או הכל או כלום. אבל זה רק עצת היצר, עדיף קצת, מאשר כלום. ובשונה מהמשל, כאשר נעשה מה שאפשרי, הרי מלאנו את רצונו של הקב"ה בשלימות.