ב"ה, פ' יתרו ה'תשע"ז
"פפירוס נאש" הוא כינוי לארבעה קטעי פפירוס שהתגלו בשנת 1898 במצרים וחוברו יחדיו על ידי הארכיאולוג וולטר נאש, בפפירוס שכתוב בכתב עברי מרובע מהצורה של סוף ימי בית שני מופיע נוסח של עשרת הדברות כשלאחריו מופיעה תחלתה של פרשת שמע ישראל. חוקרים משערים את התאריך של הפפירוס למאה השני' שלפני הספירה. התגלית הזאת מאששת את המנהג שמובא במשנה במס' תמיד שבבית המקדש היו נוהגים בכל יום לומר בתפילה לפני קריאת שמע את עשה"ד. "אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת... קראו עשרת הדברים שמע והי' אם שמוע ויאמר... וברכת כהנים" (תמיד ה, א).
בנוסף לכך במגילות שהתגלו במערות קומראן שבמדבר יהודה בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת מצאו גם תפילין של ראש שכללו בתוכם גם את עשרת הדברות, עד היום לא ברור מי היו הכותבים של אותם מגילות ותפילין. ישנם סבורים שאלו היו כת האיסיים, לא היהודים שומרי וממשיכי המסורת.
הסטוריונים כותבים שלקהילת פוססט שליד קהיר היתה מגילה מיוחדת בארון הקודש שנק' ספר אל שיר שהיו מוציאים אותו כל יום בבוקר אחרי התפילה וקוראים מתוכו את עשרת הדברות.
מהגמ' משמע שהיו קהילות בארץ ישראל ובבבל שרצו להוסיף את עשה"ד לתפילה. "אמר רב יהודה אמר שמואל אף בגבולין בקשו לקרות כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינים", והגמ' מביאה מעשה בענין זה שניסו לתקן את זה גם בחו"ל "רבה בר בר חנה סבר למקבעינהו בסורא... ואמימר סבר למקביענהו בנהרדעא" אמוראי בבל ניסו להכניס את זה כחלק מנוסח התפילה, אבל נמנעו "מפני תרעומת המינין" (ברכות יב, א).
היו בעם ישראל כאלה שראו בזה שאומרים כל יום את עשה"ד כהוכחה שרק זה בא מהקב"ה ובלשונו של רש"י: "שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקב"ה ושמעו מפיו בסיני".
מי הם אותם "מינים" שניסו להכניס ספק בלב העם שחלילה התורה לא אמת, אומר רש"י "עכו"ם", ויש גירסא אחרת "תלמידי ישו" ז.א. הנוצרים הראשונים שעירערו על מסורת קבלת התורה מן השמים, וסברו שרק עשרת הדברות זה מהקב"ה, ו"ואין שאר התורה אמת".
ולכן חכמים החליטו שמוטב לעקור את מנהג אמירת עשרת הדברות בכל יום העיקר שלא תשתרש אמונה שרק אלו מן השמים וכל השאר "בדה משה מלבו" חלילה.
אבל הסיפור לא נגמר שם, עשה"ד היו כ"כ יקרות לעם היהודי שהם מצאו את דרכם חזרה לסידורי התפילה, למשל בעל הטורים רבנו יעקב בן אשר, כותב שכל אחד יאמר בכל יום את עשה"ד ביחידות גם רבי יוסף קארו מחבר השלחן ערוך כותב שחכמים רק אסרו לומר את זה בציבור אבל נכון לומר אותם ביחידות כל יום אחרי התפילה ואכן ברוב הסידורים מופיעים עשה"ד אחרי התפילה בין השש זכירות לבין שלש עשרה עיקרים של הרמב"ם.
אבל הויכוח נמשך, עם ישראל על אף שהפסיק לומר את עשה"ד כחלק מהתפילה בכל זאת רצה לכבד ולתת הדגשה מיוחדת לעשרת הדברות כשקוראים אותם בתורה בבית הכנסת שלשה פעמים בשנה, בחג השבועות, בפרשת ואתחנן ובפרשתנו. בשנת תרצ"ד התפרסם קובץ תשובות של הרמב"ם, באחת התשובות השואלים מספרים לרמב"ם שבבית הכנסת שלהם הי' המנהג לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות, לפני כמה דורות בא לעיר שלהם רב גדול בתורה וביטל את המנהג שלהם בטענה של "תרעומת המינים", ומאז הם הורגלו לשבת בזמן קריאת עשרת הדברות, לאחרונה נתמנה אצלהם רב חדש שבא מעיר שבה עומדים בעשרת הדברות ורצה להנהיג את המנהג גם בקהילתם בטענה שבקריאת עשרת הדברות צריך לקיים את הנאמר "ויתייצבו בתחתית ההר" (יתרו יט, יז). וכמובן שזה יצר מחלוקת בבית הכנסת, חלק עומדים וחלק יושבים, והם שואלים את הרמב"ם מה עליהם לעשות.
הרמב"ם צידד במנהגו של הרב הקודם ומאותה סיבה שכתוב בגמ', והוא כותב "שבכל מקום שמנהיגים לעמוד צריך למנעם בגלל מה שמגיע בזה מן ההפסד באמונה שיש בתורה מדרגות ומקצתה מעולה ממקצתה וזה רע עד מאוד", והוא מוסיף: "ומה שטען החכם האחר שבגאדד ומקצת ערים עושים זאת אין זה ראי' בשום פנים לפי שאם נמצא אנשים חולים, לא נחליא הבריא מאנשיהם כדי שיהיו שווים אלא נשתדל לנתח כל חולה שנוכל" (תשובות הרמב"ם סימן מו).
מסופר על קהילה יהודית שבכל שבת היתה מריבה בביהכנ"ס אלו עומדים בקרה"ת ואלו יושבים כדי לעשות סוף למחלוקת הם שלחו משלחת לרב הראשי.
"כבוד הרב" שאלו אותו "האם המנהג הוא לעמוד בקרה"ת"?
"לא", ענה הרב.
הם שוב שאלו: "אז המנהג הוא לשבת בקרה"ת?"
שוב ענה הרב "לא".
אז הם מתחננים אל הרב, "כבודו, אצלנו בבית הכנסת כל שבת רבים ע"ז".
"כן" אמר הרב: "זהו המנהג".למרות מלחמתו של הרמב"ם אפילו בקהילתו במצרים היו נוהגים לעמוד בשעת קריאת עשה"ד, מגלים פה תופעה מופלאה שלמרות המאמצים של התנאים בתקופת המשנה והאמוראים בתקופת הגמ' והראשונים כמו הרמב"ם שניסו לאסור כל מנהג שיראה כבוד מיוחד לעשה"ד אם זה בתפילה או בקריאת התורה בכ"ז עם ישראל מצא דרכים להחזיר את זה גם לסידור התפילה וגם לקריאת התורה.
הלל אומר "הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן" (פסחים סו, א). ז.א. שכשיהודים נמשכים לאיזה מנהג סימן שזה ניצוץ של נבואה.
מה שמייחד את עשה"ד זה שהוא הבסיס לאמונה היהודית כמו שהרמב"ם כותב שכל עוד שהאמונה בה' היתה מבוססת על עשר המכות וקרי"ס, על אותות ומופתים אז זה אמונה שיש בה "דופי" פקפוק וספק, כי כל שרלטן מספר שהוא עושה מופתים וטוען שהוא מדבר בשם השם.
משא"כ בעשה"ד "עינינו ראו ולא זר אזנינו שמעו ולא אחר האש הקולות והלפידים והוא ניגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים... ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בה דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם" (רמב"ם יסוה"ת ח, א).
כל היסוד של היהדות שאנו בטוחים שרק היא אמת וכל שאר הדתות הם שקר זה שבמעמד הר סיני כל העם כולו שישים ריבוא מישראל גברים נשים ילדים ותינוקות כולם שמעו את עשה"ד, התגלות של הקב"ה לציבור כולו זהו דבר שקרה פעם אחת בלבד בהיסטורי' של האנושות ורק לעם ישראל וזהו היסוד ש"משה אמת ותורתו אמת". (ראה לקו"ש חי"ט ע' 184).
בחב"ד, אף שבסידור לא נדפס עשה"ד, אבל כן נוהגים לעמוד בשעת קריאת עשה"ד עם הפנים לש"ת (היום יום כ"ד שבט).