ר' בריש מייזליש, תלמיד חכם וירא שמים שנעשה מאוחר יותר רבן של קרקוב וורשה, היה ראש ישיבה וסוחר עצים גדול. את העצים היו משיטים אז ברפסודות גדולות על נהר הוויסלא, מן היערות על לשפך הנהר לים. כאשר היתה התנועה על הנהר מתנהלת כסדרה היו הרווחים גדולים והסוחרים התעשרו עושר גדול. ואולם קרה מפעם לפעם, מחמת השלגים ושאר פורעניות, שהרפסודות היו טובעות והסוחר היה מפסיד את כל רכושו. יום אחד הגיעה השמועטה לישיבה שהרפסודות שלו טבעו כולן, ופירוש הדבר היה שהאיש שהיה ממשפחת עשירים וחי כל ימיו בעושר גדול – הפך לאביון גמור ובעל חובות. קרוביו חששו ולא ידעו כיצד יספרו לו. לבבסוף בקשו מאחד התלמידים שימצא דרך לספר לרבו באופן שלא יתמוטט מכך. ניגש התלמיד אל הרב עם הגמרא ואמר לו:
רבי, יש כאן גמרא שאינני מבין, והראה לו את הגמרא, שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. הסברי לו הרב את הסוגיה, אך התלמיד המשיך והקשה: רבי עדיין אינני מבין, כיצד אפשר לקבל בשמחה? חזר הרב והסביר לו על דרך הפשטו ועל דרך הסוד, והתלמיד שב ומקשה: רבי עדיין אינני מבין, ואם יאמרו לרבי שהרפסודות שלו טבעו בנהר, הוא ירקוד בשמחה? אמר לו הרבי: בודאי. אמר לו התלמיד: אם כן הרבי יכול לרקוד, הרפסודות שלו באמת טבעו. כששמע זאת הרב התעלף.
וסיפרו שהדבר הראשון שאמר לכשהתעורר היה: עכשיו גם אני אינני מבין את הגמרא.