נסיעה לרבי - ההבדל בין חסיד חב"ד לחסיד פולין

משיחת ש"פ ראה תש"י, תורת מנחם שם עמ' 179 ואילך / הקשר לפ' יתרו ראה להלן.

עפ"ז יש לבאר גם בנוגע לדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שתיאר בסיפור ארוך החילוק שבין חסידים גופא (נוסף על החילוק בין חסידים לאלה שאינם חסידים), בין חסידי פולין לחסידי חב"ד – שחסידי פולין יש להם הן עוה"ז והן עוה"ב, משא"כ חסידי חב"ד "ווערן אויסגעריסן" הן בעוה"ז והן בעוה"ב:

כאשר חסיד מחסידי פולין נוסע לרבו – אזי ה"תורה" היא בקיצור, ו"שיריים" (בפרט ביו"ט) ישנם בריבוי, בכל הסעודות, ואח"כ יוצאים בריקוד, וכך עובר כל הזמן מתוך עבודה בשמחה, ולפני שחוזר לביתו נכנס אל הרבי להפרד ממנו, ומבקש ברכתו בכל המצטרך לו בבני חיי ומזונא רויחא, עבור בת בוגרת, עבור פרנסה וכו', והרבי מבטיח לו, וכשחוזר לביתו ומספר לבעה"ב'טע על הבקשות והברכות שקיבלו מהרבי, הרי גם היא שמחה מנסיעתו אל הרבי, וכשרוצה לנסוע לרבו עוד הפעם, מסייעת בידו עי"ז שנותנת לו צידה לדרך, "קלעצלעך מיט הערינג", וכמה פרוטות עבור הנסיעה וכו' – כך שיש לו עולם הזה.

ולאחרי ק"כ שנה, בבואו לעוה"ב, וב"ד של מעלה שואלים אודות מעמדו ומצבו ("וואָס הערט זיך מיט אים"), און עס ווערט ביטער... יש לו תשובה מן המוכן: הייתי חסיד של הרבי שלי, ו"צדיק באמונתו יחי'", א"ת יִחְי' אלא יְחַי'. וכששואלים אותו האם קיים כל מה שהרבי צוה עליו, משיב: הרבי שלי נתן לי ברכות, ואמר לי שאהי' שומר תומ"צ, שיהי' לי שיעור בלימוד התורה וכו', וזאת עשיתי. וכשממשיכים לשאול אותו אודות "דע את אלקי אביך", "צפית במרכבה", משיב: לימדוני שצריך אמונה, כאמור, "צדיק באמונתו יחי'", א"ת יִחְי' אלא יְחַי', ואמונה יש לי, ולימדוני גם שאין דורשין במעשה מרכבה ובמעשה בראשית, ואכן קיימתי זאת, ובכל מקום שראיתי תיבת "אצילות", ועאכו"כ "צמצום" או "קו", ברחתי מזה כמטחוי קשת... שהרי מי אני ומה אני, ובמופלא ממך אל תדרוש!

ובמילא, כיון שאמונה יש לו מעל הראש (מקיף אמיתי), שהרי כל ישראל הם "מאמינים בני מאמינים", ובפרט עדת החסידים ("ביי זיי איז דאָך ניט שייך צו זאָגן"), ואת דברי הרבי קיים הן בקום ועשה והן בשב ואל תעשה – הרי, כל הג"ע והעוה"ב אינו מספיק עבורו!...

ואילו חסיד חב"ד שנוסע אל הרבי – הרי הוא נדחף (לא לקבלת "שיריים", דמאן דכר שמי', אלא) לשמיעת המאמר, ולפעמים, מרוב הדחיפות קשה לו לשמוע ולהבין את המאמר...

– סיפר לי יהודי א', "אַ עולם'שער", מה שנשאר בזכרונו מהשבת שהי' בליובאוויטש: דחפו אותו כל כך בעת אמירת המאמר שידע רק הקושיא על הפסוק שבהתחלת המאמר. את פנים המאמר לא הבין, ולקראת התירוץ בסיום המאמר "איז ער שוין געווען אינגאַנצן צוקוועטשט" [כנראה ידעו מי הוא, ולכן, דחפוהו באופן של הידור מצוה...]. לטעום משהו ("איבערכאַפן די האַרץ") לאחרי המאמר לא הי' שייך, כיון שהיתה "חזרה", ואח"כ התפלה, ולאחרי המאמר והחזרה והתפלה באריכות (קצת עכ"פ), הגיע כבר זמן תפלת מנחה, וכך עבר עליו כל יום השבת "אַ פאַרמאַטערטער, אַ צוקוועטשטער און אַ הונגעריקער", וגם את המאמר לא ידע... –

ואח"כ כשנכנס אל הרבי – מתבייש לדבר אודות צרכיו הגשמיים, פרנסה, בת בוגרת וכו', שכן, לאחרי שזה עתה שמע מאמר מהרבי אודות אצילות ולמעלה מאצילות, איך יקח זמנו של הרבי כדי לספר לו שזוגתו אינו נותנת לו מנוח בגלל שאין לה בשר לשבת ולחם שחור בימי השבוע, החנוני אינו רוצה עוד ליתן בהקפה, הבעלי-חובות יורדים לחייהם וכו'... מהרבי הוא מבקש אודות אהבת ה' ויראת ה', קבלת עול, שיוכל להתפלל ללא מחשבות זרות, שיהי' לו הרגש "אין אַ וואָרט חסידות", וכיו"ב, והרבי נותן לו ברכתו על בקשות אלו. וכשחוזר לביתו שואלת הבעה"ב'סטע – בידעה שברכתו של הרבי מועילה – מה הבטיח הרבי בנוגע לפרנסה, בנוגע ל"נדן" עבור הבת הבוגרת וכו', ומשיב, שאודות ענינים אלו לא דיבר עם הרבי כלל, כי אם, אודות אהבה ויראה, עבודת התפלה ללא בלבולים מטרדות הפרנסה... הרי מובן מאליו שמקבל ממנה "פסק" על אתר, וכשרוצה לנסוע אל הרבי בשנה הבאה, צועקת זוגתו שמוטב שישכיר עצמו בתור "חזן" או "שמש" וישתכר רובלים אחדים, ואינה מניחה לו לנסוע, ואינה נותנת לו מאומה וכו' וכו' – כך שעוה"ז אין לו.

ולאחרי ק"כ שנה, בבואו לעוה"ב – שואלים אותו איזה חסיד אתה, ועונה "מיט אַ ברייטקייט": "אַ ליובאוויטשער חסיד, אַ חב"ד'ניק". א"כ – ממשיכים לשאול אותו – יודע הנך מה הר"ת דחב"ד? ומשיב: בודאי, חכמה בינה דעת. ומהו הפירוש בזה – שלא מספיק אמונה בלבד, שהיא בבחינת מקיף, אלא צ"ל גם ידיעה והשגה, "דע את אלקי אביך", בפנימיות דוקא. א"כ – אומרים לו – הבה נבחן את ידיעתך, "ווערט דאָך ביטער"... ושותק. שואלים אותו: אולי הרבי לא למדך, לא תבע ממך? ומשיב: הרבי למדני ותבע ממני, שמעתי מאמר אחד, ועוד מאמר ועוד מאמר, וגם כשלא הי' לי עבור הוצאות הדרך, ולילך רגלי לא יכלתי, שלח אלי הרבי את המאמר בכתב. ובמילא מתחילה החקירה ודרישה: היתכן וכו', ומובן מאליו מה נעשה סוף הדבר.

וכאן נשאלת השאלה: הן אמת שכדאי ה"מכאוב" בשביל ה"דעת" (כמ"ש "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"), אבל, מהי התועלת בה"מכאוב" כשאין "דעת", ובנדו"ד, כיון  שבין כה וכה לא לומדים חסידות כדבעי, "איז וואָס לוינט זיך די גאַנצע מעשה"?! והמענה לזה – שצריך להשתדל ולעשות כפי יכלתו, ואז מסייעים לו מלמעלה שסוף סוף יגיע לאמיתת הענין.

עיבוד

עלון נונ סטופ גן ישראל

בדורות הקודמים כאשר חסיד שאינו חב"ד היה נוסע לרבו, היה משתף בשמחת הנסיעה גם את משפחתו, הוא הרי נוסע אל הרבי.. מידי שנה היה החסיד נפרד ממשפחתו בהתרגשות גדולה, מנשק את ילדיו בשמחה, וככל שהתקרב אל בית המדרש של רבו ההתרגשות בתוכו הייתה גואה, הרי זהו בית מדרשו של הרבי. לאחר חודש של התעלות רוחנית – תפילות, דברי תורה והנהגת רבותיו היה נכנס לחדרו של האדמו"ר לקבל את ברכת הפרידה השנתית – ילדים חסידיים, חיים ארוכים, פרנסה בשפע וכל המצטרך. האדמו"ר היה מתעניין מעט במצבו הרוחני ובכך הייתה מסתיימת "קבלת פני רבו ברגל".

כשהיה מגיע לביתו היו בני ביתו שואלים על הרגשות במשך החודש ובעיקר על הברכות שנתן הרבי. כשהיה רוצה לנסוע שוב בשנה הבאה הייתה אשתו שולחת אותו בשמחה ובטוב לבב ואף הייתה מוסיפה לו צידה לדרך.

לאחר ק"כ שנה, עת החזיר את נשמתו ליוצרה, נעמד אותו חסיד לדין בפני בית דין של מעלה. שאלו אותו "נסעת לרבי שלך?" "בוודאי" השיב, "מה למדת מהרבי שלך?" וחזר בפניהם את ה'ווארטים' ששמע, "קיימת מה שתבע ממך הרבי?", הוא היה עונה בחיוב, ובית דין של מעלה היה פוסק עליו מיד "גן עדן".

כך גם הייתה דרכו של חסיד חב"ד לנסוע מידי שנה אל רבו, הוא היה נפרד ממשפחתו, וכו' וכו', והיה שמח חודש שלם במחיצת רבו, אך משהוא אחד היה שונה שהפך את כל הקערה על פיה; העמקות שבדברי החסידות שאמר הרבי היו שלא בערך ל'ווארטים' ששמע החסיד שאינו חב"ד מרבו, ספק אם היה מצליח להידחף ולשמוע כל הגה היוצא מפי רבו, קיום ההוראות לפועל מדברי החסידות היו הרבה יותר גבוהות וקשות, וממילא לא היה החסיד מבין את כל דברי רבו, ואילו ההוראות לפועל היו אצלו בגדר איחול בלבד.. לאחר חודש שלם שלא אכל ואין בכלל מה לדבר על שינה, אם שמע או ראה עוד רגע מהרבי הייתה זו משאת נפשו, ואילו על דברים גשמיים התבייש לבקש מרבו (הוא הרי לא הצליח עדיין בקיום כל הוראותיו של הרבי..), כך יצא שאחרי חודש שלם היה נכנס לרבי ובדקה-שתיים שהיה בחדרו של הרבי היה מקבל "ביטוש" שלא קיבל כל החודש ודרך עבודה לשנה החדשה.

לשנה הבאה, כאשר היה החסיד רוצה לנוסע שוב לרבי הייתה אשתו מסרבת באומרה: "אין לנו כסף השנה, ברכות מהרבי לא ביקשת, מוטב שתישאר בביתך ובכסף שתרוויח נחיה", אך כחסיד הלהוט אחר רבו היה נאלץ לברוח מהבית באישון לילה, ולשאת את תרמילו על גבו משך ימי הליכה ממושכים ללא סוס ועגלה, על צידה לדרך מבני ביתו - אין בכלל מה לדבר..

לאחר ק"כ שנים היה עומד החסיד לדין על מה שעבר עליו כל ימי חייו והיו שואלים אותו: "נסעת אל הרבי שלך?" והוא היה עונה: "בוודאי", "מה למדת מהרבי שלך?" החסיד היה נזכר איך ההוא דחף אותו מצד אחד וההוא מצד שני ועוד לזכור מה הרבי לימד?! מאן דכר שמיה? אולי הוא זוכר את "הדיבור המתחיל", יותר מזה איך יכול הוא היה לשמוע? בהשפלת עיניים היה עונה "לא", "קיימת מה שהרבי תבע ממך?" וגם כאן לא היה בפיו מענה הולם, ובית הדין היה פוסק לו את הפסק המתאים לאחד שכמוהו...

אז מדוע אנו חסידי חב"ד?! כי למרות הכל דע לך, שהגהינם שלנו עדיף מהגן עדן שלהם!...

קשרים

• פרשת יתרו - ידועה השיחה של הרבי מדוע משה רבינו לא חשב לבד על הרעיון של יתרו, שאדם אחד לא יכול להחזיק עם שלם, וצריך היררכיה. ונקודת ההסבר, שכאשר אנשים הגיעו למשה רבינו, הם התעלו ממצבם ומקומם, ולכן משה רבינו רצה שיבואו דווקא אליו. אך יתרו ראה את האנשים כפי שהם במקומם, במצב נחות יותר, ולכן טען שצריך שישפטו אותם אנשים הקרובים למצבם. להמחשת העניין אפשר להדגים כיצד שני אנשים רבים באוהלים על זוטות, ומחליטים להתדיין בפני משה רבינו. הם מתקרבים למשה רבינו, וכבר עולים להם רעיונות איך להתפשר ולהשלים. בעומדם מול משה רבינו, הם ממש מתביישים מהמריבה הילדותית שלהם, ומהר מאוד משלימים בחסות משה רבינו. אלא שבעת החזרה למקומם, המריבות שוב מתעוררות... וכך בסיפור הנ"ל, בפני הרבי, אף שהחסיד רצה לדבר על דבריו הגשמיים, אבל כשהגיע בפני הרבי התבייש לעשות כן. (הרב חיים הבר, באר שבע)