מאת הרב אלי וולף, מוסקבה
מצוות התורה מחולקות לשלוש קטגוריות:
(א) מצוות שאינן מובנות כלל בשכל האדם, כדיני טומאה וטהרה וכדומה, מצוות שמדרש רבה (חוקת) מכנה אותן "חוקה חקקתי, גזרה גזרתי". מצוות אלו נקראות בשם: "חוקים". (ב) מצוות ששכל האדם לא היה מקיים אותן מעצמו, אך לאחר שנצטווינו בהן, השכל מקבל את ההיגיון שבקיומן, כגון מצוות ישיבה בסוכה לזכר "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם ממצרים" (ויקרא כג, מג), או מצוות אכילת מצה לזכר היציאה ממצרים. מצוות אלו נקראות בשם: "עדות". (ג) מצוות המובנות מאליהן בשכל האדם, מצוות שההיגיון האנושי מחייב את קיומן, כגון דברי חז"ל (עירובין ק) "אלמלי לא ניתנה תורה - היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה". מצות אלו נקראות בשם: "משפטים".
בסוף הפרשה הקודמת, פרשת יתרו, מסופר על מתן תורה. הקב"ה נתן לעם ישראל את התורה.
החידוש והמיוחד שבמתן תורה, למרות שהאבות והשבטים קיימו את התורה עוד לפני נתינתה בסיני – הוא "וירד ה' על הר סיני" (יתרו יט, כ). הקב"ה כפי שהוא מרומם מהבריאה, נעלה מכל מושג של הגדרה, מרומם ממושג והגדרה של שכל בכלל, ושכל אנושי בפרט – ירד על הר סיני ונתן את התורה.
בעת מתן תורה הקב"ה יצר את ההבדלה בין עם ישראל ואומות העולם. כשהקב"ה מודיע לעם ישראל שהוא עומד לתת להם את התורה הוא אומר (יתרו יט, ה-ו) שבעקבות שמירת המצוות "והייתם לי סגולה מכל העמים", הקב"ה אומר לעם ישראל: "ואתם – תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש".
המצוות המבדילות בין עם ישראל לבין אומות העולם – אינן המצוות שבקטגוריית "משפטים", אינן אלו שהשכל האנושי הישר מחייב את קיומן. את המצוות הללו, כל אדם המתנהג ביושר ובהגיון, גם אם הוא מאומות העולם – הרי שהוא מקיים אותן. לא בהן ניכרת ייחודיות החידוש של מתן תורה.
המצוות שבגללן "אומות העולם מונין את ישראל" (כלשונו של רש"י בתחילת פרשת חוקת), המצוות המבדילות בינינו לבין האומות, המצוות שאומות העולם מצערים את ישראל ולועגים להם על קיומן – הן המצוות שאינן מובנות בשכל האדם, המצוות המוגדרות כ"חוקים".
לאור זאת, עולה לכאורה, שהחידוש של מתן תורה, הייחודיות של התורה שניתנה בפרשת יתרו – הינן לא המצות ששכל האדם מחייב אותן, לא המצוות שבקטגוריה "משפטים",
אי לכך, מדוע מיד לאחר פרשת יתרו, מגיעה פרשת הנקראת בשם "משפטים". שמה של הפרשה מורה על תוכנה, כך שתוכן הפרשה הינו - מצוות המובנות בשכל האדם. ודבר זה מעורר תמיהה, הזה חידושה של מתן תורה?!
מה עוד שהתורה פותחת את הפרשה עם "וא"ו החיבור", היא מחברת את פרשת משפטים אל הנאמר קודם לכן, עם פרשת יתרו – "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". מה החיבור והרצף בין רוממות מעמד הר סיני, "וירד ה' על הר סיני", עם פרשת "משפטים", עם המצוות שבקטגוריה זו.
•
הקב"ה אומר למשה רבינו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", מה משמעות הביטוי "אשר תשים לפניהם", מדוע הוא אינו אומר "אשר תלמדם".
הקב"ה דורש ממשה רבינו לא רק "אשר תלמדם", לא רק ללמד את בני ישראל, לא רק להעביר להם את הוראות התורה, אלא עליו "להבינם טעמי הדבר ופירושו" (כלשונו של רש"י), "תשים לפניהם – כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם".
עליו למסור להם את הדברים, כך שהדברים ייתיישבו במוחם, שהם יבינו ויקלטו היטב את הדברים.
ולא רק שהדבר יהיה מובן אצלם במוח, אלא אדמו"ר הזקן מוסיף וכותב בהלכות תלמוד-תורה (ד, יח) "צריך אתה לשים לפניהם טעם המיישב תלמודם ומשימו בלבם". הדברים צריכים להיקלט - לא רק "במוח", לא רק בהבנה, אלא גם "בלב".
עלינו להפנים את התורה, ועליה "להתיישב" אצלנו, הן במוח, והן בלב. ישנם דברים שמצד רגש הלב האדם חש שכך צריך לעשות, אך הוא אינו יכול להסביר זאת על אדני ההיגיון. ישנם דברים שאדם מבין במוחו שעליו לעשות, אך רגש הלב שלו אינו שלם עם זה –
על דברים אלו, לא ניתן לומר שהם "תשים לפניהם", הם לא מתיישבים וממלאים את כל חלקי האדם. ב'תורה אור' (עה, ג) כותב אדמו"ר הזקן שפירוש המילה "לפניהם", הינו "לפנימיותם", התורה צריכה להיקלט אצלנו בפנימיותינו, להתאחד אתנו, שנתחבר עם הדברים - הן ברגש לב והן בהבנת הראש.
ואת זאת הקב"ה מורה למשה רבינו: "ואלה המשפטים – אשר תשים לפניהם", עליו ללמד את בני ישראל את התורה, כך שהיא תהיה אצלם "לפנימיותם". שהיא תחדור בכל מציאותו של האדם.
•
בסוף פרשת משפטים מספרת התורה (כד, ז) שעם ישראל אמרו: "כל אשר דיבר ה' – נעשה ונשמע". עם ישראל עמד בביטול מוחלט אל הקב"ה והוא אומר "נעשה" - נקיים את כל מה שהוא יצווה. אבל הם גם מוסיפים "ונשמע" – נלמד ונבין את ציוויי התורה.
מדוע הם מוסיפים "ונשמע", מה מוסיפה ההבנה על קיומה של התורה, על ה"נעשה". מה חסר בביטול המוחלט למלא את רצונו של הקב"ה, שלשם כך נדרשת גם הבנת האדם, "ונשמע".
אלא זהו חידושה של מתן תורה: בעת מתן תורה נוצר חיבור בין "העליונים", האור האלוקי הנעלה ביותר, "וירד ה'", עם "התחתונים", עם העולם הגשמי, "על הר סיני".
עבודת ה"לב" של האדם, העבודה מעומק הלב, העבודה עם כל הרגש, עבודה שאינה מושתתת על ההיגיון בלבד, עבודת ה' מתוך מסירת-נפש - זו עבודה של "עליונים" שבאדם. עבודת ה"שכל", עבודה מוגדרת, מדודה, מחושבת, זו עבודה של הגדרת מציאותו של האדם - "תחתונים" שבאדם.
מתן תורה יוצר חיבור בין ה"עליונים", הרוחניות הנעלית, עם ה"תחתונים", עם מציאות העולם והאדם. לכן נדרש מהאדם "אשר תשים לפניהם", שהתורה הנעלית, תחדור בכל מציאותו, הן במוח והן בלב. עם ישראל לא אמר רק "נעשה", אלא גם "ונשמע", הדבר צריך למלא את כל קומתו וחלקיו של האדם.
•
אחרי פרשת יתרו, אחרי פרשת מתן תורה, אחרי "וירד ה' על הר סיני", התגלותו הנעלית של הקב"ה, "עליונים" – צריך להיות החיבור המלא עם ה"תחתונים", עם העולם הגשמי, עם שכל האדם.
משום כך הפרשה המגיעה מיד לאחר מכן - היא "משפטים", פרשה המסמלת את המצוות המובנות בשכל האדם. החידוש של מתן תורה הוא, שגם שכלו של האדם, "משפטים", יהיה חדור ומלא ב"עליונים", ברגש של מסירת נפש עבור הקב"ה.
על אופן לימוד התורה אנו מוצאים שני ביטויים: "מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה ברתת ובזיע" (ברכות כב), כמו שבעת מתן תורה, "להלן", עם ישראל עמד בביטול מוחלט אל הקב"ה, "באימה וביראה", כך "אף כאן", בעת לימוד התורה כיום, עלינו ללמוד את התורה מתוך ביטול אל הקב"ה. לימוד באופן זה – מבטל את מציאותו המוגדרת ומוגבלת של האדם.
ביטוי אחר אומר "לא יגעת ומצאת – אל תאמין" (מגילה ו), יש ללמוד את התורה מתוך הבנה ויגיעה, צריכים ללמוד ולהבין את דברי התורה, שיהיו מובנים ומונחים אצלינו, ובאם "לא יגעת", אם לא התייגענו על הבנתה, כך שהיא תתיישב בשכלנו היטב – אזי "אל תאמין".
שני אופנים אלו של לימוד התורה, הינן שלבים זה אחרי זה. היסוד צריך להיות "נעשה", ביטול אל הקב"ה, לימוד באופן של "עליונים", ללמוד "באימה וביראה". אך בכל לא די, את התורה יש להוריד אל העולם, על האדם לקחת את הרגש הזה, את עבודת הלב הזו, ולהביאה אל תוך החיים שלו, אל המציאות שלו, אל שכל האדם, "יגעת ומצאת", להביא אותה לידי "נשמע", אל ה"תחתונים" שבאדם.
יש לקחת את "פרשת יתרו", את פרשת מתן תורה, "וירד ה' על הר סיני", ומיד לחבר אותם, עם "וא"ו החיבור", אל פרשת "משפטים". "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", במובן של "לפנימיותם".
(שבת משפטים תשכ"ז)