מאת הרב שניאור אשכנזי (תשע"ו)
מורה הציג תרגיל במתמטיקה לאחד התלמידים. "הלוויתי לאבא שלך 100 שקל לעשרה חודשים וסיכמנו שהוא מחזיר 10 שקלים כל חודש - כמה האבא יהיה חייב אחרי חמשה חודשים"?
- "אותו דבר, מאה שקל".
- "אתה לא יודע חשבון", התרגז המורה. - "אתה לא מכיר את אבא שלי"...
היום אנחנו רוצים לדבר על הנתינה הגדולה ביותר. זאת המצווה שהרמב"ם מגדיר אותה בתור "המעולה שבצדקות" אשר נותנת שכר לעושיה יותר מכל צורת נתינה אחרת. אנו מדברים על מצות "גמילות חסדים", ובעברית פשוטה: מתן הלוואה לעני או אפילו עשיר שנקלע לסחרור כלכלי.
נדמה כי נתינת הלוואות היא מעשה פחות פופולארי מאשר צדקה רגילה. בעוד שכל יהודי כשר מקפיד לתת צדקה לנזקקים, פחות אנשים מעדיפים לחלק הלוואות לחברים. יתכן כי הדבר נובע משתי סיבות: א. יותר קל לרחם על אדם עני שחייו אינם חיים, מאשר על אדם עשיר שנמצא כביכול בשיא כוחו, חי בבית נאה ונוסע על מכונית נהדרת ורק אתה יודע שהוא זקוק להלוואה דחופה לפני שיתמוטט. ב. יותר קל לתת צדקה לעני ולשכוח מהכסף הזה, מאשר לתת הלוואה כחלק מהתקציב הרגיל ולחיות במתח מתמיד האם תזכה לראות שוב את הכסף או לא.
וכאן בא הרמב"ם ומדגיש כי ההלוואה לחבר, היא המעולה מכל הצדקות בעולם. שכן, היא מעניקה 'חכה' ולא 'דגים' ויכולה להציל אותו ברגע האחרון מהתדרדרות למעגל העוני, הסבל והבושה.
- רמב"ם הלכות מתנות עניים י,ז: שמנה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה - זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא [יפול ו]יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך', כלומר החזק בו עד שלא יפול. פחות מזה, הוא הנותן צדקה לעניים.
וכשם שהמצווה היא גדולה ביותר, כך השכר עליה יוצא מגדר הרגיל. הנה סיפור מדהים שמספרת הגמרא על שניים מחכמי התלמוד המפורסמים ביותר: רבה בר נחמני ואביי.
רבה (שהיה דודו של אביי) ואביי באו ממשפחת "בית עלי", שסבלה מפגם גנטי חמור. כל בני המשפחה היו שורדים בחיים שנים ספורות בלבד ומתים לפני גיל 18. (הדבר נבע מקפידא שהטיל הקב"ה על בני משפחת עלי הכהן, שזלזלו בכבוד המשכן). כאשר רבה ואביי גדלו והבינו את הגורל הצפוי להם, החליטו לעשות מעשה כדי להפוך את הסטטיסטיקה המקוללת.
ראש השנה יח,א: מנין לגזר דין [של הקב"ה] שיש עמו שבועה, שאינו נקרע, שנאמר: לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עוון בית עלי בזבח ובמנחה. אמר רבא: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה. אביי אמר: בזבח ובמנחה אינו מתכפר - אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים. רבה ואביי מבית עלי באו [שהיו מתים עד גיל 18], רבה שעסק בתלמוד תורה חי ארבעים שנים, ואביי שעסק בתלמוד תורה ובגמילות חסדים – חי שישים שנים.
אנו רוצים להקדיש את השיעור למצוות ההלוואה ולהבין את הפרטים החשובים בה: כמה מלווים? למי מלווים ולמי לא? מה זה היתר עסקה? ובעיקר, לחקור את ההיבט הפילוסופי של הנתינה ולהבין: למה בכלל לחלק את הכסף עם אחרים? במיוחד כשיש חשש סביר שהם לא ימהרו להחזיר?
א. ההפתעה הגדולה של פרשת משפטים היא בעצם קיומה. כלומר, במקום שבו בחרה התורה למצב אותה. הבה נזכור איפה אנחנו נמצאים: בשבוע שעבר עמדנו על הר סיני ושמענו את קול האלוקים מדבר מתוך האש ומצווה את עשרת הדברות. בסוף הפרשה הזו, נקרא על היום שלמחרת מתן תורה, שבו משה עולה לשמים לארבעים יום ולילה והופך לחיות שם כאחד המלאכים. והחל מהפרשה הבאה עד סוף החומש, נמריא כולנו לגבהים ונבנה את הבית האלוקי של ה' בתוככי העולם הזה.
ובעיצומם של כל האירועים הנשגבים האלו, התורה מכניסה שניים וחצי פרקים המפילים אותנו אל החלק הנמוך והאפל של החיים. פרשת "משפטים" כשמה, היא פרשת ה"נזיקין" של התורה ועוסקת בכל הדברים שאנו מתפללים עליהם בכל בוקר: "שתצילני היום ובכל יום מאדם רע ומפגע רע". כל הצרות שמצריכות אותנו לחפש בדחיפות עורך דין...
אדם שהכה את העבד הכנעני שלו, או הלך מכות עם מישהו ובדיוק עמדה שם אישה הרה ונפגעה מהם, או הדליק אש והיא התפשטה לחצר השכנים, או השור שלו פגע בשור של השכן וכו'. וכל אחד תמה: האם זה המקום?! האם בני ישראל היו אנשים כל כך אלימים?!
השאלה הזו מרתקת במיוחד, משום שהדינים הללו לא היו רלוונטיים עבור עם ישראל באותה שעה. הם חיו במדבר הגדול ולא היו להם עבדים ושפחות, שדה או כרם. כך שכל מה שנאמר כאן היה עבורם בבחינת "הלכתא למשיחא" - ומה היה אם כן דחוף להציג את הפרקים הללו?
השאלה מתחזקת יותר לאור מחלוקת הראשונים כאן, מתי אמר ה' את הפרשה הזו למשה?
סביב פרשת משפטים ישנה תעלומה: מתי בדיוק היא נאמרה למשה? הפרשה הקודמת, פרשת יתרו, דיברה על יום מתן תורה, שישי בסיוון. הפסוקים האחרונים בפרשה הזו, מדברים על היום שלמחרת מתן תורה, שביעי בסיוון, בו עלה משה לשמים לארבעים יום. וכאן עולה השאלה, מתי הספיק ה' לומר את פרשת משפטים עצמה עם כל דיני הנזיקין שבה?
- רמב"ן שמות כד,א: הפרשיות כולן באות כהוגן. אחרי מתן תורה, מיד בו ביום אמר ה' אל משה [את סוף פרשת יתרו]: 'אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם ... כל עבודה זרה לא תעשון אתי', ואחר כך ציוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.
הוי אומר שדיני הנזיקין הללו נאמרו באותו יום של מתן תורה - ב"יום החתונה" של ה' וישראל.
רש"י, לעומתו סבור כי הדברים נאמרו למשה בארבעים הימים ששהה בשמים. רש"י לא,יח [על ירידת משה עם הלוחות בי"ז בתמוז]: ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחות העדת ... ככלתו לדבר אתו [מה דיבר איתו?]– החוקים והמשפטים שבואלה המשפטים.
ולפי שתי הדעות הנ"ל, מתעצמת הקושיא שבה פתחנו: לפי גישת הרמב"ן לא מובן, מה היה חשוב להזהיר אותם ב"יום החתונה", שלא להכות את העבד הכנעני? עוד יותר קשה לפי גישת רש"י, שהדברים לא נאמרו כאן ורק הועברו ונכתבו כאן! והשאלה מתבקשת, מהו המסר בכך?
הלכתי פעם למבצע תפילין אצל סוחר יהלומים בבורסה ברמת גן. המתנתי לו בכניסה שעה ארוכה וראיתי אותו מבעד לזכוכית מתווכח בקולניות עם כמה סוחרי יהלומים חרדיים. אחרי שהם יצאו, הוא נאנח ואמר לי משפט קשה: "כמה שהוא יותר דתי – הוא יותר יגנוב אותך"...
יש תפיסה כזאת – גם אצל יהודים דתיים – כי הדבר החשוב הוא החלק הרוחני של החיים. כלומר, תפילות ולימוד תורה. אבל הקב"ה אינו עוקב אחרי החלק החברתי של החיים. פחות מעניין אותו, אם אדם נסע מהר ודרס חתול, או חטף עצבים והוריד סטירה לעובד הזר שמטפל באימא הזקנה, או פגע במראה של רכב חונה והמשיך הלאה במהירות. אלו זוטות שלא מעניינות את הכול-יכול.
באופן מעמיק יותר, הדבר נובע מהפרדה בין האלוקים ובין העולם. יש שני חיים: החיים הקדושים והחיים הרגילים. הקב"ה נמצא בבית הכנסת ואינו נמצא בבית.
וזאת בדיוק הבשורה של היהדות: התורה מביאה לחיים אחדות. הרמוניה. אין שני חיים. אין פינה בחיים שהיא לא קדושה ואינה קשורה עם הקב"ה. כאשר יהודי קם בבוקר הוא מכוון: "שויתי ה' לנגדי תמיד". ה' נמצא איתי בבית, בעסק ובכל מקום.
לכן תורת ישראל יצאה מיתר ה'דתות' בכך, שהיא מציבה בראש הדגל מצוות חברתיות. בעשרת הדברות, ה' נותן משקל זהה לחמש המצוות האלוקיות מול חמש המצוות החברתיות, ומיד ממשיכה התורה עם פרשת משפטים, שאומרת שגם השדה, האש והשור הם קדושים כמו הר סיני.
הרבי מקשר את זה באופן נפלא לכך, שפרשת משפטים היא הפרשה ה"ח"י" בתורה, כיון שעניינה הוא להביא את ה"תורת חיים" אל "החיים עצמם".
התוועדויות תשמ"ט ח"ב/308: פרשת יתרו היא הפרשה הי"ז בתורה, בגימטרייא "טוב", אלא שה"טוב" הוא באופן של "אור", גילוי מלמעלה וצריכים להמשיכו למטה שיחדור במציאותו של האדם להחיותו. וזה נעשה על ידי הפרשה ה"חי" – פרשת משפטים, "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם".
מתוך כל הדינים המסועפים בפרשה, הבה נעמיק במצווה אחת העוסקת בנושא שאין לכאורה חומרי וגשמי ממנו: כסף, ונראה כיצד הוא קשור בקשר עצמי אל הקב"ה ומנוהל בהשגחה עליונה.
ב. מרגרט תאצ'ר, ראש הממשלה החזקה של בריטניה, אמרה פעם[[:קובץ:///C:/Users/Mendy/Downloads/משפטים עו.docx# ftn1|[1]]] שיש לה הערכה רבה ליהודים. שכן בכל 33 השנים שבהן ייצגה את מחוז פינצ'לי, לא קרה שיהודי הגיע בעוני ובחוסר כל למשרד ממשלתי. תמיד הוא נעזר בבני אחיו.
מידת החסד היהודית, מתחילה בפרשת השבוע. התורה מציגה ציווי מעניין, שהוא מאוד שונה וייחודי ממה שמוכר בשוק הכלכלי.
- שמות כב,כד: אם כסף תלווה את עמי את העני עמך - לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך.
הפסוק הזה מצווה כמה נקודות: א. חובה להיות רגישים אחד לשני ולפתוח את הכיס ואת הלב עבור שכן שנקלע להוצאה כספית חריגה או סחרור עסקי מסוכן וזקוק להלוואה דחופה.
רבנו הזקן הלכות הלוואה ס"א: מצות עשה להלוות לעניי ישראל (אם ידו משגת לכך) ... שנאמר: אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. אין לי אלא עני, עשיר הצריך לכך מנין? שנאמר את עמי.
ב. עוד מוסיף הכתוב פרט מפתיע: "לא תהיה לו כנושה". כלומר, אם הלווה התדרדר כלכלית במהירות ואינו יכול להחזיר את הכסף – אסור לקחת אותו לבית דין לתבוע ממנו את הכסף. בשלב הזה, הכסף הופך מ"הלוואה" ל"צדקה" והעני אינו צריך להשיב אותו.
חשוב לציין כי האיסור "לא תהיה לו כנושה", חל כאשר העני הוכר בבית דין כממוטט כלכלית ('פושט רגל'), וגם אין לו מטלטלים לגבות מהם. אבל אין הכוונה שהלווה טוען שאין לו מה להחזיר, ובמקביל ממשיך לנסוע על מכונית מפוארת...
עכ"פ במקרה שהוא באמת נחלש כלכלית כאמור - אסור לנשות אותו. יתירה מכך: אסור למלווה אפילו להראות את פניו לפני הלווה כדי שלא יתבייש ממנו!. כבר אמר מי שאמר כי נוהג שבעולם הוא, שהלווה לא מראה פניו לפני המלווה, ואילו אצל יהודים, המלווה צריך להתחבא מפני הלווה...
ספר חסידים שכז: אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה' – [מהי ה'השכלה' אל דל, שבגללה ימלט ה' את הנותן מהרעה?] אם ילווה אדם לעני מעות והמלווה יודע שהלוה אין לו לפרוע ... אם יראנו הולך, ילך המלווה מצד אחר, שלא יסבור שאתה רוצה לשאול לו החוב.
בהתאם לציווי זה, נהוג בכל קהילה יהודית להקים מוסד של גמ"ח לטובת אלו הזקוקים לכך. המעלה בזה היא, שמי שאינו יכול לתת הלוואות מכובדות בעצמו, יכול לתרום מכספי המעשר שלו לקרן גמ"ח כזו - ומרוויח את השכר המובטח על "המעולה שבצדקות".
אהבת חסד (לבעל החפץ חיים) ח"ב פט"ו: אלו שאין ביכולתם לעשות גמ"ח קבוע לעצמו, יתקבצו ביחד ויעשו חברת גמ"ח ... וכן הוא המנהג בכל תפוצות ישראל, שיש חברת גמ"ח כמעט בכל עיר.
ומה בנוגע להלוואה לאדם מסובך כלכלית שיש חשש סביר שלא יחזיר את ההלוואה? וקל וחומר בנוגע לאדם שמוחזק כמי שלא מחזיר הלוואות?
הנה מצד מצוות גמילות חסד, אין חובה לתת לו. כיון שהתורה מדברת על הלוואה, והלוואה היא כסף שאמור לחזור אל המלווה... אולם עדיין ישנה מצווה ההלוואה מצד צדקה, ואדרבה, זאת היא "המעולה שבצדקות", כדברי הרמב"ם לעיל. ואכן, במקרה שהלווה אינו מחזיר והוא בחזקת מי שאינו יכול להחזיר – אפשר להוריד את הסכום הזה מהצדקה והמעשר כספים.
הליכות בין אדם לחברו (הרב יעקב יצחק פוקס) רנד: אין חובה להלוות לשכנים שאינם רגילים להחזיר את מה שלוו, אבל אם מצבם הכלכלי מתיר להם קבלת צדקה [כגון שנקלעו להוצאה כספית כבדה, כמו נישואי ילד, ואינם מסוגלים לממן זאת מההכנסות השוטפות ובמילא זכאים לקבל צדקה], יש לראות מראש את מתן ההלוואה כצדקה ואף ניתן להחשיבה לכתחילה כמעשר כספים[2].
ג. עוד פרט שלישי מדגישה התורה: "לא תשימון עליו נשך". כלומר, צריך לתת את ההלוואה לשם שמים ולא להרוויח עליה דמי ריבית.
הנימוק הפשוט לאיסור רבית, מופיע בפרשיות בהר וכי תצא. שם מוסיפה התורה עוד מילה אחת שלא הוזכרה כאן:
דברים כג,ג: לא תשיך לאחיך נשך כסף ... לאחיך לא תשיך - רמב"ן שם: הריבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם, לא נאסר אלא מצד האחווה והחסד ... כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו.
יהודי צריך לראות ביהודי אחר "אח", וכאשר אחיך מתחנן אליך להלוואה עבור לחם וחלב או סגירת מינוס לוחץ בבנק – לא יעלה על הדעת לנצל את מצבו הנואש ולדרוש ממנו ריבית.
כאן חשוב להבהיר: איסור ריבית בעיקרו לא השתנה. כלומר, אם אדם פרטי מלווה כסף פרטי לשכן עבור הוצאות חיים בסיסיות - כמו אוכל או סיוע לחתן את הילד - מוטב לכתחילה לקיים את דברי התורה ולהלוות בלי ריבית - ולא לסמוך על שטר היתר עסקה.
נרחיב מעט אודות היתר עסקה: התורה לא השתנתה וגם איסור ריבית לא השתנה. מה שקרה הוא, שעולם ההלוואות השתנה. העולם הפיננסי כיום הוא אינו אותו עולם שהיה בעבר.
בעבר, היה אדם עושה מסחר בכסף מזומן שהיה לו ביד. הוא ירש מאבא שלו מאה אלף שקל ואיתו היה קונה ומוכר. אולם במאות השנים האחרונות נוצר מצב חדש: הוקמו מוסדות פיננסיים כמו בנקים וכיו"ב, שעניינם לתת הלוואות לעסקים, וכך כל העולם העסקי הפך להיות ממונף על הלוואות.
כאן אומרים הפוסקים, שכיון שההלוואה הולכת לעסק, לכן סברא להחזיר למלווה חלק מהרווח של העסק – והרווח הזה חוזר דרך הריבית על ההלוואה. זה עניינו של שטר "היתר עסקה", שבו חצי מההלוואה מוגדרת כשותפות עסקית בין הלווה והמלווה וחלק מהרווח חוזר אל המלווה כריבית[3].
בדומה לכך, כשאדם לוקח הלוואה כ"משכנתא" עבור קניית בית, הרי ערך הבית אמור לעלות ולהרוויח, ובמילא הבנק לוקח ריבית בתור שותפות ברווחים על הבית.
ומה עם ריבית האוברדרפט שהולכת לקיום יום-יומי, שאין בו רווחים? באמת יש פוסקים המפקפקים באפשרות להשתמש כאן בהיתר עסקה. אמנם רבים אחרים מתירים זאת משתי סיבות: א. התורה אסרה נטילת ריבית בין אנשים פרטיים, בין העשיר של העיירה לכל השכנים המסכנים שלו, אבל לא דיברה על חברה בע"מ שעניינה הוא הלוואות פיננסיות. ב. עוד היתר מובא, שרוב ההלוואות קשורות בסופו של דבר לאיזה רווח, כמו קניית רכב להרוויח מהעבודה או טלפון עבור העבודה וכו'.
אולם כל זה בנוגע להלוואות מחברה בע"מ עבור הקמת וניהול עסק, אבל בכל הנוגע להלוואה פרטית בין אנשים קרובים שהולכת לקיום יום-יומי, הרי זו בדיוק ההלוואה שעליה דיברה התורה ודרשה מאיתנו לנהוג כמו ל"אחיך" – ומוטב לכתחילה להימנע מלעקוף את האיסור.
נחזור לענייננו: השורה התחתונה מכל האמור עד כאן הוא, שמצוות "גמילות חסד" מחנכת אותנו להיות רגישים אל הזולת ולהתחלק איתו בכספנו. וכאן עולה השאלה מההיבט הרעיוני: איך נעורר את עצמנו לתת הלוואות? למה לחלק את כספנו עם אדם זר? ובפרט אם יש לחשוש שהכסף לא יחזור?
ד. מעשה בבעל חנות קטנה, שהיה מקפיד לתת מעשר כספים. הוא ראה ברכה בעמלו וקנה עוד חנות ועוד חנות והתעשר, ועדיין המשיך לתת מעשר כראוי. במשך הזמן הוא הפך לעשיר גדול וכעת סכום המעשר התקבץ לסכום גדול והיה קשה לו לוותר עליו. הוא התחיל להתחכם ולהסתמך על 'פרצות מס' למיניהן ונתן פחות מהראוי. אולם באופן מפתיע (או לא), הוא עשה כמה טעויות עסקיות והפסיד הרבה כסף.
הוא הלך להתייעץ עם הרב כדי להבין מה קרה, וזה הסביר לו כך: הקב"ה הוא זן ומפרנס את העניים, אבל איך הוא מעביר להם את הכסף? הוא בוחר אנשים טובים בעולם ומעניק להם הצלחה כלכלית והם מפרישים כסף מהצלחתם עבור צדקה לעניים.
מה שקרה אצלך הוא, שבתחילת הדרך, היית בנקאי טוב והעברת את הכסף לעניים כראוי. לכן הקב"ה הגדיל את הרווחים שלך כדי שתוכל להעביר בשמו עוד לעניים. אולם פתאום התחלת למעול בתפקידך והקטנת את סכומי ההפרשות לצדקה – אז הקב"ה הלך לחפש לעצמו בנקאים אחרים...
האור החיים אומר רעיון כביר אשר משנה את כל המבט על הנתינה. לשון התורה הוא כזה: "אם כסף תלווה את עמי – את העני עמך". מהי ההדגשה "עמך"?
אלא כאן נמצאת מהות התפיסה היהודית על הנתינה: אם יש לך כסף פנוי להלוות לאחרים, עליך לדעת ש"את העני עמך". כלומר, זה כסף של העני שנמצא אצלך בכיס. הקב"ה נתן לך יותר כדי שתעביר אותו לעניים. לכן מוסיפה התורה "לא תהיה לו כנושה". אין לך מה להתנשא עליו או להלחיץ אותו, כיון שבסך הכול העברת לו כסף השייך לו ואתה רק הבנקאי שמבצע את ההעברה.
האלשיך מוסיף כי ההיגיון הזה מתחייב מצד השכל הישר: הרי ה' אוהב את בניו ובוודאי לא רוצה להזניח את העניים, אך מהיכן הוא מצפה שיתפרנסו? אלא הוא נותן לעשירים כדי שיעבירו לעניים.
לפי המהלך הזה, מבאר האור החיים נקודה נאה: לשון הפסוק הוא די 'פרווה': "אם כסף תלוה". ומיד עולה השאלה, למה כתוב לשון רשות ולא לשון חובה? רש"י מתרץ כי זה אחד משלוש "אם" שהם חובה ופירושו כמו 'כאשר תלוה'. אבל עדיין לא מובן, למה התורה כתבה לכתחילה לשון פרווה?
אלא מבאר האור החיים, הכוונה היא כזו: "אם כסף" – אם ראית ברכה בעמלך ויש לך כסף פנוי להלוות את עמי, דע לך ש"את העני עמך". זה כסף של העני שאתה רק הפקיד שמעביר אותו הלאה.
ראיה לתפיסה זו, אפשר להביא מסיפור הגמרא (כתובות סז,ב): יהודי מבוסס שירד מנכסיו הגיע לפני רבא וביקש אוכל מקופת הציבור. רבא שאל מה הוא רגיל לאכול והוא השיב במאכל עשיר: "בשר תרנגולת פטומה ויין ישן". רבא שאל אותו אם הוא לא חושש להטריח את הציבור בהוצאה גדולה כזו? והאיש ענה שהוא לא אוכל משלהם, אלא הם רק האמצעי להעביר לו את הכסף מהקב"ה.
בדיוק נכנסה לשם אחותו של רבא, שלא ראתה אותו 13 שנים ארוכות והביאה לו מתנה: תנרגולת פטומה ויין ישן. רבא הבין מכך כי העשיר לא נותן לעני מכספו, אלא מעביר את מה שה' סידר עבורו.
5. אור החיים כב,כד: אם כסף תלוה את עמי - פירוש אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך ואתה מלוה לעמי - דע לך שאין זה חלק שלך אלא חלק אחרים שהוא העני – עמך! ... ואולי רמז גם כן שלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו, והוא אומרו לא תהיה לו כנושה ... כי משל העני הוא נותן.
ואם נשאל, למה הקב"ה מנהל את העולם בצורה כזו, שבה הכסף לעניים עובר דרך העשירים ולא מגיע ישר ממנו לעניים? על זה עונה כבר הגמרא עצמה:
== בבא בתרא י,ב: שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. ==
העברת הכסף דרך העשירים היא עבורם עצמם. כדי לתת להם את הטעם המדהים של הנתינה ולהציל אותם מהגיהינום של עצמם[4]. מהגיהינום בעולם הזה – של החנק בתוך קליפת ה'אני'.
הרבי לוקח את המהלך של האור החיים צעד נוסף, ומבאר לפיו נקודה נפלאה. בכל השפות הלועזיות, הצדקה מכונה בשם "חסד", כמו באנגלית: charity. אולם בעברית אומרים: "צדקה", מלשון "צדק"!. הוי אומר שזה הצדק הטבעי ולא ביטוי של רחמים הנתון לבחירה חופשית.
מהו הצדק בנתינה? זה הרעיון של האור החיים: העשיר מעביר לעני את מה ששייך לו מלכתחילה. האלוקים נתן לעשיר כסף כדי שיעביר אותו הלאה לעניים – והוא רק הבנקאי המבצע את ההעברה.
לקוטי שיחות ח"ב/410: בשפות אחרות מכנים את הצדקה בשם 'חסד' (באנגלית: charity) ואילו בישראל הדבר נקרא בשם "צדקה", מלשון "צדק". ההבדל בין שתי המילים הוא קוטבי: "חסד" מציין שאין מגיע למקבל דבר ואילו הנותן הוא טוב לב שנותן בחסדו. ואילו "צדק" פירושו, שהוא חייב לתת לאחר. כיון שהוא יודע שאינו נותן משלו, אלא הקב"ה נתן לו את הכסף כפיקדון כדי שייתן לאחר.
לסיום, סיפור מופלא (אבא/49 ואילך): הרב אברהם רוטנברג הוא מחשובי חסידי גור בבני ברק. בשנים תשי"ז-יח הוא גר מול 770 ונעשה מקורב אל הרבי. פעם שמע את ר' יענקל ליפסקר (שניהל חנות מכולת) ניגש אל הרבי בהתוועדות עם כוסית לחיים ומבקש ברכה עבור חברו הזקוק לפרנסה. הרבי הרהר מעט ואמר: "מה שהוא צריך יש לו, אלא שהוא רגיל ללוות ולא להחזיר. שיקבל על עצמו להחזיר את ההלוואות הקודמות ולא ללווות יותר והוא יקבל מהקב"ה ישירות".
אותו רוטנברג התרגש מאוד מהדברים והחליט בתוקף כי הוא לא נוטל יותר הלוואות. יהיה מה שיהיה, הוא יעשה הכול כדי לקבל ישירות מהקב"ה. בהתחלה היה לו קל, אבל בהמשך הגיעו החתונות של הילדים. את החתונה הראשונה הוא איכשהו סחב, אבל בהמשך הוא התרוקן לחלוטין. אחד מבניו נעשה חתן ולא הייתה לו אגורה אחת עבור ההוצאות. הגיע מצב בבוקר החתונה שהוא היה צריך לשלם את האוטובוס שיקח את המוזמנים לאולם ולא הייתה לו פרוטה.
המנהג אצל חסידי גור הוא, שבבוקר החתונה, החתן ואביו הולכים להתפלל עם "ספודיק". הוא יצא עם בנו לתפילה בבית הכנסת של בעלז ברחוב בן זכאי וליבו מר עליו. לפתע ניגש אליו הרה"ח ר' משה ירוסלבסקי ע"ה - שכלל לא הכיר אותו קודם לכן - ושאל "האם הוא מחתן היום את הבן, וכמה כסף חסר לו להוצאות החתונה"? הוא נדהם ולא ידע מה לומר. הרב ירוסלבסקי סיפר כי הוא הגיע קודם מהרבי ולפני יציאתו משם היה ביחידות, ובסיומה הוציא הרבי חבילה גדולה של דולרים ואמר: "אתה הרי נוסע לארץ ישראל, ולפעמים פוגשים יהודי שעושה חתונה וזקוק למזומנים. תן לו את זה". אתה האדם הראשון שאני פוגש שעושה חתונה ואולי הרבי התכוון אליך... {| class="wikitable" |כתיבת השיעור והפצתו באופן חופשי
מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי רבנו ברחבי תבל
ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי
ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי
להצלחה רבה בכל ענייניהם
ולרפואה שלמה של מרת בתיה שיינה בת ציפורה פייגה |} ----[1] The downing street years p. 509.
[2] שני סיפורים ידועים מרבותנו נשיאנו על גמ"ח: 1. החסיד של הצמח צדק שהאיר לו על הפנים "אור מעולם האצילות" והוא סיפר לרבי המהר"ש כי הוא נתן גמ"ח לשותף שלו והלה נתן לו בחזרה. 2. כמה ימים שבהם הצמח צדק לא זכה לראות את אדמו"ר הזקן, עד שנתן גמ"ח לאחד הסוחרים בשוק ואז התגלה אליו רבנו ואמר: "כשיהודי עושה חסד עם חברו בלב שלם – נפתחים בפניו כל העולמות העליונים".
[3] ומה במקרה שהלווה לא הרוויח בעסקה? למה עליו לשלם ריבית ולהחזיר חלק השותפות? אכן, כדי למנוע את הטענה הזו, מגדרים את השטר בכמה גדרות שעניינם למנוע את הלווה מלהישמט מלהחזיר. למשל, דורשים ממנו להישבע שהוא עשה הכול כדי להצליח בעסקה או להביא שני עדים על כל שלב בעסקה שהוא עשה הכול כדי להצליח. וכיון שהדברים אינם אפשריים, הוא אינו יכול להישמט מהחזר ההלוואה והריבית.
[4] סיפור יפה מהרב יוחנן בוטמן: יהודי בחדרה מצא ארנק כסף תפוח והחזיר אותו לבעל הבית. הלה רצה לשלם לו או לפחות לקנות לו מתנה סמלית, אך המוצא סירב לקחת וביקש משהו אחר: "תמצא מישהו נוסף ותעשה עבורו מעשה טוב. זה יהיה בדיוק כמו ששילמת לי". אחרי כמה ימים מתקשר המאבד אל המוצא, ואומר: שינית לי את החיים. אני כל הזמן רגיל לאסוף עוד ועוד כסף, ופתאום נתת לי את ההזדמנות להרגיש את האושר של הנתינה. כבר כמה ימים אני עסוק לחפש מישהו הזקוק לחסד, וזאת הרגשה חדשה ומרוממת...