תורת-מנחם כרך ב עמ' 176-182
בשעה שרבינו הזקן עמד לנסוע ממעזריטש לביתו, והרה"ק ר' אברהם המלאך (בנו של המגיד) הלך ללוותו. פנה ר' אברהם המלאך לעגלון ואמר לו: יש להצליף בסוסים ("מ'דארף שמייסן די פערד") שיחדלו להיות סוסים ("זיי זאלן ווערן אויס פערד"), ונוסח אחר: שהסוסים ידעו שהם סוסים ("די פערד זאלן וויסן אז זיי זיינען פערד").
כששמע רבינו הזקן את דברי המלאך, אמר, שהיתוספה אצלו דרך בעבודת ה', ובגלל זה דחה את נסיעתו, ונשאר עוד משך זמן במעזריטש.
קשרים
פ' משפטים - כי תראה חמור כו'
תורת מנחם שם
רבינו הזקן מביא בתניא גם את המשל שבגמרא "משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד-עשר פרסי בתרי זוזי מפני שהוא יותר מרגילותם" – שלכאורה מספיק היה להביא את דברי הגמרא במעלת השונה פרקו מאה פעמים ואחד, ומהו הצורך להוסיף גם ה"משל משוק של חמרים"?
ועל כן צריך לומר, שגם ה"משל משוק של חמרים" נוגע להבנת עניין מעלת שינוי הרגילות המבואר בתניא.
ויובן זה בהקדם הידוע שמשל שבתורה מכוון ומתאים בכל הפרטים לנמשל, כי מכיוון שהמשל נשתלשל מהנמשל, מוכרחים להתאים כל הפרטים.
ויש לבאר זה על-פי תורת הבעל-שם-טוב על הפסוק "כי תראה חמור שונאך", ש"חמור" קאי על הגוף, וצריך להיות "עזוב תעזוב עמו", היינו, שלא להסתפק בעבודה השייכת לנשמה בלבד, אלא לברר גם את הגוף.
ושני אופנים בזה:
א) לפעול על הגוף שיחדל להיות חמור ("ער זאל ווערן אויס חמור"), ולהביאו לדרגת "מדבר" – שזהו עניין אתהפכא.
– ידוע הסיפור שבשעה שרבינו הזקן עמד לנסוע ממעזריטש לביתו, והרה"ק ר' אברהם המלאך (בנו של המגיד) הלך ללוותו. פנה ר' אברהם המלאך לעגלון ואמר לו: יש להצליף בסוסים ("מ'דארף שמייסן די פערד") שיחדלו להיות סוסים ("זיי זאלן ווערן אויס פערד"), ונוסח אחר: שהסוסים ידעו שהם סוסים ("די פערד זאלן וויסן אז זיי זיינען פערד"). וכששמע רבינו הזקן את דברי המלאך, אמר, שהיתוספה אצלו דרך בעבודת ה', ובגלל זה דחה את נסיעתו, ונשאר עוד משך זמן במעזריטש. -ב) גם כשהגוף נשאר במהותו כמו שהוא מצד עצמו, "חמור", הרי הוא כופה אותו ומשנה את רגילותו – שזהו עניין אתכפיא.
וגם על-ידי שינוי הרגילות באופן של אתכפיא בלבד נקרא עובד אלוקים – כמרומז בפרטי ה"משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד-עשר פרסי בתרי זוזי מפני שהוא יותר מרגילותם":
החמור – אינו שלו, שהרי לא קנה את החמור, כי אם לקחו בשכירות ("שנשכרים") להשתמש בו, ונשאר החמור ברשות בעליו. ודוגמתו בנמשל – שהגוף ("חמור") נשאר במצבו החומרי כמו שהוא (כיוון שהעבודה עם הגוף לא נעשית באופן של אתהפכא, שיתהפך מחומריותו להיות קניינה של הנשמה).
וכשם שבמשל, אף שהחמור לא נעשה קניינו, אינו מתחשב ברגילותו לילך רק עשר פרסי, אלא עובד עמו יותר מרגילותו – כן הוא גם בנמשל, אף שהגוף נשאר במצבו החומרי כמו שהוא, כופה את חומר הגוף בעל-כורחו על-כל-פנים (אתכפיא), ועל- ידי זה נקרא "עובד אלוקים".
וטעם הדבר שגם על-ידי שינוי הרגילות באופן של כפייה בעל-כורחו נקרא עובד אלוקים –משום שפנימיות הרצון של כל אחד ואחד מישראל הוא טוב, אלא שיצרו אנסו, ובשביל זה מספיקה גם הכפייה בעל-כורחו.
בזמנינו זה, עיקבתא דמשיחא, מודגש ביותר שעניין עבודת פרך ברוחניות (שעל-ידי זה זוכים לגילויים שלעתיד) נעשה על-ידי שינוי הרגילות אפילו בעבודה קלה, דבר קטן:
לא תובעים מאיתנו "גדולות" – העניינים הגדולים, בירור הניצוצים הגדולים, נפעלו כבר על-ידי עבודתם של בני-ישראל בדורות הראשונים שהיו בדרגא נעלית יותר.
[...]
ואילו בדורנו זה, דרא דעיקבתא דמשיחא, ועד לעיקבתא דעיקבתא דמשיחא [שהרי בעקב גופא ישנו ציור קומה], נשארו רק עניינים קטנים, ניצוצים קטנים שצריכים לבררם, היינו, שדורשים מאיתנו עניינים כאלה שמצד עצמם הם עניינים קלים, אלא, שעניינים קלים אלה ניתנו בזמן קשה, מצד גודל ההעלם וההסתר וחושך כפול ומכופל שבעיקבתא דמשיחא.
– עניינים שמצד עצמם הם גדולים, מי יודע אם היינו יכולים לפעול בזמן קשה כזה; ולכן השאירו לנו רק עניינים שמצד עצמם הם קלים, אלא שהעבודה בהם היא בזמן קשה.