מאת הרב אבינועם אהרוני / COL
במשנה האחרונה במסכת קידושין נאמר לגבי הפסוק (בראשית כ"ד,א') "וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל": מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה שנאמר (בראשית כו) "עֵקֶב, אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי; וַיִּשְׁמֹר, מִשְׁמַרְתִּי, מִצְוֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי": כלומר שאברהם אבינו קיים את כל מצוות התורה עוד קודם שניתנה התורה לעם ישראל.
על רקע זה מתעוררת לכאורה תהיה מסויימת בהקשר למצוות המילה המוזכרת בפרשתינו. באם ידע אברהם אודות מצוות המילה – מדוע לא קיימה עד שנצטווה על כך?
רבים דנו בשאלה זו ורבות התשובות לכך. מן המפורסמות הן:
- אברהם אבינו ידע שבסופו של דבר הוא יצטווה על כך, והעדיף להמתין עד הציווי, בהתאם לגמרא בקידושין "גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה". (מהרש"א יבמות ק: בשם הראם)
- זה מה שאנו אומרים כי אברהם קיים את כל התורה כולה, היה זה לאחר שקיים את מצוות מילה ולכן נוספה אז האות "ה" לשמו לרמוז על שנפקחו עיניו מקיום המצוות (מהרש"א מיוסד על התוס' בנדרים לב:)
- כל עוד לא ניתן הציווי בפועל, היה אברהם מחוייב לציווי אחר בתורה, שכן הגמ' (בב"ק צ"א:) אומרת כי אדם הפוצע את עצמו עובר על "לא יוסיף להכותו". (פנים יפות)
- ועוד.. במאמר שלפנינו (אשר נהוג לחזרו ברבים בעת שמחת ברית מילה), עונה אדמו"ר הזקן על שאלה זו בדרכו היחודית ומבאר כי ישנם שני אופנים במילה. ואמנם אברהם אכן מל עצמו באופן הראשון גם קודם שנצטווה אבל שלימות המילה הגיעה לאברהם מאת ה' "בעצם היום הזה", וכדלקמן:
מי יעלה לנו השמימה
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ:" (דברים, ל', י"א-י"ד) פסוק זה מדגיש כי התורה (הכוללת בתוכה את כל המצוות) איננה רחוקה, איננה "בשמים", וכי לימודה וקיומה הוא "קרוב מאד" אל כל אדם.
במילים המופיעות בפסוק "מי יעלה לנו השמימה" ראשי התיבות הם "מילה" וסופי התיבות הם שם הוי'ה. ע"פ הקבלה, לאות הראשונה בכל מילה יש משמעות גדולה יותר מהאותיות שאחריה, ולכן העובדה שראשי התיבות הם "מילה" וסופי התיבות הם שם הוי'ה רומזת על כך כי ענין המילה נעלה יותר משם ה'. במילים אחרות: בעוד ששורש כל המצוות הוא בשם הוי'ה, הרי ששרש מצוות המילה נעלה יותר, כפי שיתבאר.
לכל מצווה גשמית יש גם תוכן רוחני. למעשה – התוכן הרוחני של המצווה הוא זה שמעצב את הציווי הגשמי. התוכן הרוחני של מצוות מילה הוא הסרת התאוות לעניני עולם הזה וזיכוך הלב. ויש בזה שני אופנים:
- מלמטה למעלה – "ומלתם את ערלת לבבכם" - כלומר שזוהי עבודתו של האדם כל ימי חלדו בעולם, לעשות כמיטב יכלתו למאוס ברע ולאהוב את ה', תורתו ומצוותיו.
- מלמעלה למטה – "ומל ה' אלוקיך את לבבך" – אין ביכלת האדם להשלים את עבודת המילה הרוחנית לבדו. שלימות הדבר יהיה לעתיד לבא, לאחר קיבוץ גלויות וקיום כל התורה, שאז ימול ה' את לבבנו. ה"מילה" המופיע בראשי התיבות שבפסוק "מי יעלה לנו השמימה" היא המילה מהסוג השני. והיא למעלה מבחינת התורה (הנקראת "תורת הוי'ה"), כי לגבי התורה נאמר "לא בשמים היא" וכנזכר בגמרא ש "אין משגיחין בבת קול" (ברכות נב). ואדרבא – כל עינינה של התורה הוא בכך שהיא נשפלת למטה, )כידוע ויכוחו של משה רבינו עם המלאכים (שבת פח:) בו הסביר משה למלאכים כי התורה שייכת לבני אדם מפני שהתורה דנה בנושאים העוסקים בישובו של עולם, וזיכוך מידותיו של האדם(. ואילו מילה – כלומר הגילוי שיהיה לעתיד לבא – נעלית יותר מבחינת התורה הנ"ל. מדוע?
בראש ובראשונה "ברית"
מצוות המילה היא בראש ובראשונה "ברית מילה". המושג "ברית" מתאר קשר נעלה ביותר, זהו סוג של קשר שאינו תלוי בנסיבות, כמו שני אוהבים שעושים ביניהם ברית כדי שגם אם תעיב עננה כלשהי על מערכת היחסים ביניהם עדיין יהיה הקשר ביניהם חזק ואמיץ. מפני שהברית הינה קשר על-שכלי, קשר שהוא למעלה מטעם ודעת, ולכן אין כל סיבה שיכולה לטשטשה.
שם הוי'ה ברוך הוא קשור עם מציאות והווית העולם, ולכן הקשר אל הוי'ה הוא תלוי שינוי. כאשר יהודי מתנהג כראוי הוא קרוב יותר אל ה', ואם ח"ו להיפך אזי "עוונותיכם מבדילים ביניכם ובין ה'". גם התורה ששרשה בשם ה' קשורה לעולם, כנ"ל. אבל שרש המילה הוא בי"ג מדות הרחמים שהם למעלה משם הוי'ה. שם דנים את כולם ברחמים ללא קשר בדרגתם הרוחנית. וגילוי זה של י"ג מדות הרחמים יאיר לעתיד לבא. ולכן אמרו רז"ל: "גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות" (נדרים ל"א:). במילים "גדולה מילה" מכוונים רז"ל על ה "מילה הגדולה" האופן הב' שבמילה. ובמילים "שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות" רומזים חז"ל על כך ששרש המילה הוא בי"ג מידות הרחמים.
אברהם חפץ במילה שמלמעלה
האופן הראשון של מצוות המילה שייך לכל אחד, וכמובן שאברהם אבינו מל עצמו באופן הנ"ל גם קודם שנצטווה, כלומר שאברהם אבינו עשה ככל אשר ביכלתו לקיים את כל התורה כולה ולהסיר את ערלת הלב. אבל אברהם חפץ שיתקיים בו "עולמך תראה בחייך", כלומר שיזכה כבר בעולם הזה למעין מה שיהיה לעתיד לבא, ולכן לא מל את עצמו בגשמיות, כי היות ושרש מצוות מילה נעלה ביותר, רצה אברהם אבינו להצטוות בכך, ועל ידי הציווי יזכה להתגלות י"ג מידות הרחמים – המילה שמלמעלה.
ואכן זכה אברהם אבינו לכך, שכן נאמר בפסוק: " בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, נִמּוֹל אַבְרָהָם" (בראשית י"ז, כ"ו). "בעצם היום" רומז על יום "עצמי" יום שכולו טוב כפי שיהיה לעתיד לבא. ולא נאמר "מל אברהם עצמו" אלא "נימול אברהם" לומר שהוא נימול מלמעלה. כלומר שאברהם זכה לדרגה הנעלית של מילת הלב ע"י הקב"ה בהארת י"ג מידות הרחמים כפי שיהיה לעתיד לבא, בקרוב ממש!