מאת הרב שמואל הלוי לוין / המכון הגבוה להלכה באיחוד האירופאי / יוצא לאור כתשורה לדינר ע“י הנהלת קופת גמילות חסדים האירופאית תשס"ט (לינק)
ע“פ הוראת כ“ק אדמו“ר יש לערוך במוצ“ש פרשת משפטים סעודת מלוה מלכה לטובת ארגון הגמ“ח, בו יתאספו, יספרו על פעילות הגמ“ח, ותנתן האפשרות לכל אחד להשתתף בגוף ובממון במוסד חשוב ונשגב זה.
יום זה הוא גם יום הזיכרון ללווים למי שעדיין לא החזיר את חובו, ואפשר לומר שכל מי שמחזיר חוב, לבד זאת שהוא נותן סיכוי לעצמו לחזור ולהלוות בשעת הצורך, (שניים נפגשו בשוק. אמר אחד לשני: הלווני מאה זהובים. תמה השני: איני מכירך כלל. החזיר הראשון: כמה תמוהים הבריות! כאן אין איש מלווני, משום שאין מכירים אותי, ובעירי אין איש מלווני, משום שמכירים אותי...) הוא גם מקיים בעצמו מצות גמילות חסדים בזה שהוא נותן אפשרות לבעלי הגמ“ח להלוות לאחרים הנצרכים.
הלוואה או השאלה
בפרשתינו אנו קוראים את הפסוק: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך..." אודות עניין הגמ“ח. הלשון בו נוקט הפסוק במצות ההלוואה הוא: ”אם כסף תלווה"....
נשאלת השאלה: מדוע נקטה התורה בלשון ”תלווה“ ולא ”תשאיל" הרי המדובר פה הוא בהשאלה?
תשובה: מצוות גמילות חסדים היא משל וסמל לירידת הנשמה בגופו של כל יהודי, ושליחותה בעולם הזה. הקב“ה בוחר נשמה מתוך אותו אוצר נשמות שיושבים ונהנים מזיו השכינה ושולח אותה לשבעים או שמונים שנה בגוף האדם. מה שקודם לשליחות זו, הוא מאבק כביכול עם הנשמה שמסרבת בכל תוקף לרדת ובלשון חז“ל במשנה: ”על כורחך אתה חי" הנשמה לא מסכימה לרדת ולהתלבש בגוף, מבחינתה התהליך נועד לכישלון.
ואז אומר לה הקב“ה את לא יורדת בהשאלה את יורדת בהלוואה! וזה מה שמרצה אותה והיא בסופו של דבר יורדת להתלבש ולשכון בגוף.
מה הכוונה הלוואה ולא השאלה? ההבדל בין השאלה להלוואה הוא, שבהשאלה צריך השואל להחזיר את אותו הדבר ממש, את אותו הכסף שהשאיל, משתמש ומחזיר את החפץ בדיוק במצב שהיה בהשאלתו. מה שאין כן בהלוואה, ”מלווה להוצאה ניתנה“ שניתנה כדי שהלווה ישביח וישקיע בכסף שלווה.
כך הנשמה: מטרת ירידתה לעולם היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, לברר ולזכך את החומרי והגשמי וככל שהיא מאירה למטה היא משתבחת והולכת ומגיעה לדרגות שלפני ירידתה לא הייתה משיגה בשום אופן. ולכן נוצר מצב שרצונה הוא להישאר למטה עוד ועוד, עד כדי כך שהיא כבר לא רוצה לחזור למעלה, כדברי המשך המשנה: ”ועל כורחך אתה מת" ואז כשהנשמה חוזרת למקורה היא מתעלה ועולה לעולם הרבה יותר גבוה ממה שהייתה בתחילה קודם הירידה למטה. זאת ההלוואה שכל גוף מקבל מגמ“ח הנשמות, אומרים לו שמילווה, להוצאה נתנה. עסוק בה וברר את כל העולם, תניב רווחים ואז החזר אותה למקומה. תמיד על האדם לזכור ולשאול את עצמו מה מצבו האם הוא שואל יושב הוא סגור בד‘ אמותיו בדיוק כמו שהנשמה נמצאת בהיכל השכינה ללא הפרעות. או מלווה הוא, ומשכין ומברר ומאיר את העולם באור נשמתו.
מספרים על החפץ חיים שנכנס בצעירותו לבית הכנסת בעיירה ראה יהודים שצוחקים ומביטים על פלוני..... מה הצחוק שאל החפץ חיים את עצמו.. הביט, ראה והבין את המתרחש:
בליל אמש אחד מיושבי בית הכנסת התעלל במשוגע של העיירה וחילק טבק לכולם חוץ ממנו, הוא התעלם ממנו במופגן... ואז הכריז הנפגע אל מחלק הטבק: ”אתה חושב שאין בידי להשיג הרחת טבק, אתה עוד תראה!“ ועזב בזעם את בית הכנסת ושם פעמיו לעיר הקרובה לראדין...
הוא צעד רגלי עשרה קילומטר, נקש בדלת אחד מידידיו קיבל א שמעק טאבאק, לקח בין אצבעותיו עוד קצת מהחומר והידק טוב את אצבעותיו ומיד החל את דרכו חזרה לראדין... כל הלילה הלך הוא שומר את האוצר ביד, עתה, לפני תפילת שחרית נכנס הוא לבית הכנסת תשוש ועייף כשבגדיו מלוכלכים בבוץ אך כולו צוהל ושמח – "הנה יש לי" הוא מראה לכל את האוצר. או אז התחילו כולם לצחוק ממנו, כאמור, והילדים ניסו להפיל את הטבק.... באמרם איזה משוגע הלך קילומטרים וחוזר עם טיפת טבק....אז החפץ חיים אמר פתאום ”ואנחנו אנחנו....." ואז פירש דבריו: חז“ל אומרים הנשמה יורדת מרקיע לארץ מהלך חמש מאות שנה והרקיעים עצמם כל רקיע מהלך חמש מאות שנה וכו'... וניתנת לנו לזמן קצר בגוף ואז היא עושה דרך חזרה ואוי לנו אם היא חוזרת עם קצת טבק. אם כסף תלוה את עמי לא תיהיה לו כנושה.
ובשם הבעל שם טוב: ”אם כסף תלוה" באמת היה טוב לעולם בלא הכסף, שכן אין דבר הפוגם ומשחית כמותו את הבריות, אבל ”אם כסף“ – מאחר שכבר נוצר הכסף ומוכרחים להשתמש בו, כי- אז ”תלווה את עמי“ - נצל אותו לדברים טובים, לעשיית צדקה וחסד.
שוחד שמותר לתת
את העוצמה של הכסף שמשתמשים בו למטרות צדקה נוכל ללמוד מדברי המהרש“א על סיפור הגמרא במיתת רבי יוחנן, הגמרא מספרת (ברכות כ“ח ע“ב):
כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות אמרו לו תלמידיו: ”מפני מה אתה בוכה?“ אמר להם: ”אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר .... ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אעפ“כ הייתי בוכה ועכשיו שמוליכים אותי לפני ממ“ה הקב“ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי ...ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהינום ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה....“אומר המהרש“א (שהרבי כותב בהיום יום שכתב את פירושו ברוח הקודש) דברים מפתיעים ומבהילים: זה שאמר רבי יוחנן שא“א לשחד את הקב“ה בממון זה רק בעוה“ב, אבל בעוה“ז ניתן לשחד בממון את הקב"ה כביכול, וזה ע"י ממון של צדקה.
ואיתא במדרש תנחומא עה“פ ”אם כסף תלווה“: מלוה ה' חונן דל - מי שמלוה כסף הוא מלוה מכספו של הקב“ה והקב“ה לא נשאר בעל חוב, ומעזרת איש לרעהו בבחינת ”ואהבת לרעך כמוך“ יכול לצאת רק דברים טובים..
מסופר* על אחד מגדולי הרבנים שהיה רב בווינא לפני שלוש מאות שנה שניהל כל הזמן וויכוחים עם כמרים על ה“אתה בחרתנו מכל העמים“ עד שהוחלט ע“י המלך יום אחד שדי לויכוחים ויש לרב אפשרות אחת להראות את צדקתו בהוכחה מעשית ומוחשית את ההבדל בין ישראל לעמים. אמר לו הרב: ”תערוך שתי סעודות נפרדות ליהודים וגויים, ותיווכח בצידקתי....“ וכך היה, הגויים הגיעו בזמן המיועד לאכול ולשתות בהוראת המלך, והם מצאו לפניהם שולחנות מלאים כל טוב, אך דבר אחד היה חסר: מזלגות וכפות, וכולם מחכים עד שהמשרתים הכניסו מזלג לכל אחד, אך מה רבה הייתה הפתעתם כשראו שכל מזלג גודלו מטר וחצי כל אחד, ומובן שלא הייתה אפשרות לאיש להחזיק מזלג ולהכניסו לפה.... וכך ניסו וניסו און סי גייט נישט, עזבו את השולחן באכזבה והשאירו את השולחן כמו שהיה, ובעבר השני ישבו כל היהודים ומשהביאו את המזלגות פשוט אחד נתן לשני... כל יהודי נטל אוכל במזלג והאכיל את חברו היושב מהעבר השני של השולחן. חלפה רבע שעה ונגמר האוכל. הוי אומר מצות ”ואהבת לרעך כמוך“ זו לא רק התמסרות והקרבה זה לפעמים גם משתלם....
מצות אימון בבני אדם
אם נתעמק במקצת להבין את המשמעות של ”גמילות חסדים“ בשונה ”מצדקה“ לבד הנפקותות ההלכתיים ואפי‘ המעשיים בין נתינה ללא החזר לבין נתינה ע“מ להחזיר, נראה שהמדובר פה הוא הרבה יותר עמוק ומרתק, זו המצווה היחידה בתורה שהתורה אומרת לך האמן בבן אנוש, כל מצווה היא בדרך כלל מתבטאת בעשייה אחת מוגדרת וברורה, כאן לראשונה הקב“ה מצווה אותך ביודעו כליות ולב של כל אחד מבריותיו, ”האמן לו“! תן לו את מה שבשבילו עבדת כ“כ קשה, והשקעת את נפשך.
יש משהו בצדקה שבמידה מסויימת עושה את המעשה יותר קל מהלוואה ברמה הנפשית. המדובר הוא כמובן במי שכן הבין שאת הכסף יש גם להוציא לאחרים, ובזה גופא נוצרים שני סוגים יש מי שנותן צדקה. הוא החליט שחלק מכספו הוא ייתן לצורכי שמים זה מוחלט מראש. ונותן לאיש כזה או אחר או למוסד ואירגון כזה אור אחר. נתן וסיים את חובתו!
לאידך ההלוואה, יש בה מעשה הקרבה הרבה יותר נפשי ועמוק, יש לך כסף שאותו יעדת לעצמך ואתה מחליט ע“פ צווי אלוקי לתת זאת לזמן קצוב ליהודי אחר שנזקק לו. היינו שדרוש כאן לא רק מאמץ כספי, לראשונה תובעים ממך גם התאמצות נפשית "אימון" בשני. לא רק שמגיע לו את כספיך, אתה גם נותן בו את אימונך. זה כסף פרטי שאתה מפקיד בידי השני באמונה שלמה שהשני יוציא ישא ויתן עם כספיך, ובסופו של דבר לא יבגוד באמונך, ואפי‘ שעכשיו אין לו את הכסף )לכן הוא מלווה( בסופו של דבר יהיה לו איך ומה להחזיר. הלוואות כמושג, זה קיים גם אצל נוכרים, אך הוא מבוסס בעיקר על היכרות חזקה שבונה אימון, תורתינו הקדושה עשתה את ההלואה למצווה ציווי ברור ומוחלט. זאת מצווה שמגלמת בתוכה את הערבות הכי אמיתית שיש בעם ישראל. זה לא רק מעשה טכני, זה חינוך עצמי של נתינה פנימית. זה היישום הכי מושלם לציווי ”ואהבת לרעך כמוך“ בזה מתבטא העומק והמיוחדות שבמצוות גמילות חסדים. כמה גדולה הזכות להיות שותף במצווה נשגבה זו.
על כן, מחובתינו להיות כולנו שותפים, חובה ולא רשות כמפורש ברש“י עה“פ שזה אחד מהג‘ ”אם“ שהם חובה, וכן מנו זאת כמצווה כל מוני המצוות. ויעזור ה‘ שיתקיים בנו סופו של הפסוק ”לא תיהיה לו כנושה“, וכדברי הרבי שהקב“ה רואה שאין ליהודי מה לשלם ולהחזיר אזי הקב“ה מרעיף בכל זאת בחסד וברחמים ובטוב הנראה והנגלה שפע ברכה והצלחה והאהבה של הקב“ה לבניו תעורר את בני ישראל לשוב בתשובה ולשלם את ההלוואה. ושלא נבוא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם כי אם לידך המלאה והגדושה ויביא קץ לגלותנו ויקרב קץ משיחיה בקרוב ממש.
הערות
- לגבי הסיפור על המזלגות, זהו משל בלבד. ראה משל: הכפות הארוכות וש"נ.