לפני כמאתיים שנה, היה אדמו"ר חשוב בפולין, שהתפרסם בתור ה"אוהב ישראל מאפטא". הוא היה מסור לצרכי הרווחה של היהודים ועשה רבות כדי לסייע לאנשים בכל ענייניהם. פעם נכנס אליו חסיד וסיפר בכאב ובצער כי הוא צריך לחתן את בתו הבוגרת, ואף מצא עבורה חתן הגון, אך אין לו פרוטה להוצאות החתונה. האדמו"ר לקח קלף ודיו וכתב מכתב לאחד העשירים ממקורביו, שייתן לחסיד סכום גדול של 300 רובל, כדי לעשות חתונה מכובדת ולקנות לכלה ולמשפחתה את כל צרכיה.
העשיר קיבל את המכתב ונדהם. הוא אמנם היה בעל צדקה, אך הסכום הזה היה באמת חריג. הוא לא הבין, למה עליו לשלם לבדו סכומים כאלו? הוא הסכים לתת לחסיד מאה רובל – שגם זה היה סכום גדול – ושלח אותו לדרכו. אותו חסיד חזר אל הצדיק וסיפר את מה שקרה. הצדיק נטל שוב קלף ודיו וכתב איגרת דומה אל עשיר אחר ממקורביו. אותו עשיר לא היה מסוגל לתת בעצמו את כל הסכום, אך עיכב את החסיד אצלו עד שערך מגבית בין כל חבריו, והשיג עבורו את הסכום.
לא עברו ימים מרובים והעשיר השני הלך והתעצם בעושרו וכל אשר עשה הצליח, ואילו העשיר הראשון הלך וצנח בעסקיו, טעות אחת הובילה לטעות שנייה, והוא איבד את נכסיו. הוא הבין היטב בשל מי הסער הזה ונסע בכעס רב אל הרב מאפטא. הוא נכנס לחדרו של הצדיק והכריז בביטחון של גביר, כי הוא תובע את הרבי לדין תורה.
למחרת, התכנס הבד"ץ של אפטא, ואותו יהודי שטח את טענותיו: הוא נהג לתת צדקה, גם לאותו חסיד עני הוא נתן סכום נאה, אלא שהוא לא חשב שעליו לתת סכום גדול כפי שביקש הרב מאפטא, ומדוע עליו לאבד את עושרו בגלל זה?
נעמד הרב ואמר: הגמרא אומרת כי ארבעים יום לפני יצירת הוולד, מכריזים עליו אם יהיה עשיר או עני. כשהגיעה הנשמה שלי לבית דין של מעלה, הוכרז כי אהיה אדם עשיר. אך אני לא חפצתי להיות אדם עשיר, כי חששתי שהמסחר יטרוד את מנוחתי ויעכב בעדי מלהתמסר לעבודת הבורא. אך דין שמיים חייב להתקיים, ולכן הוחלט כי העושר שלי יופקד בנאמנות בידי כמה חסידים שלי בעולם הזה, ובכל פעם שאצטרך ממון, אבקש מהם והם ישיבו לי את הפיקדון. אולם כשאתה סירבת למלא את בקשתי, מעלת בכספי הפיקדון שלי, ולכן הוחלט להעביר אותם לידי בנקאי אחר, נאמן ממך, וההצלחה עברה אל העשיר השני שמילא כראוי את בקשתי...