הרב דוד וויטמאן, שליח הרבי בסאן פאולו, הביא פעם לרבי יהודי גביר. אותו יהודי כתב פ"נ וצירף צ'ק תרומה למכתב. כעבור שבועות אחדים הוא מתקשר לרב וויטמאן ושואל 'האם בליובאוויטש לא נהוג לפדות צ'קים'? כיון שעדיין לא הפקידו את הצ'ק שלו לבנק. הרב וויטמאן התקשר למזכירות ונענה שהמעטפה עם הצ'ק מונחת על השולחן של הרבי, והוא לא מסר אותה למזכירות לפדייה. חלפו כמה חדשים והגביר התקשר שהצ'ק נפדה.
אחרי כמה שבועות, הרב וויטמאן נסע שוב לרבי ואותו גביר שלח שוב פ"נ וצ'ק, כשהוא אומר ש'מעניין מתי הצ'ק הזה ייפדה'... אבל במקרה הזה, אחרי שעתייים, בשעה שתיים בצהריים, יצא מענה ברכה מהרבי עם טופס קבלה מהמזכירות, מה שאומר שהצ'ק בדרך לבנק.
למחרת בבוקר, הגביר הזה מתקשר לרב וויטמאן מבלגיה כשהוא מבוהל. אבא שלו חצה אתמול את הרחוב, והתנגשה בו מכונית במהירות עצומה. הוא עף עשרה מטרים משם, אך למרבה הפלא, הוא יצא במכות יבשות בלבד. הרב וויטמאן התעניין בעצבנות מתי כל זה קרה, והגביר סיפר שזה היה בשעה 8 בערב, שעון בלגיה. בדיוק בשתיים בצהריים, שעון ניו יורק - באותה שעה שבה הרבי מסר את הצ'ק השני להפקדה.
פתאום הם הבינו, שהרבי פדה את הצ'ק כאשר התורם היה זקוק לישועה מלמעלה! כך שיותר ממה שיהודי נותן לצדקה – הצדקה נותנת לו.
(רבים השיב מעוון ב/117)