פרשת שקלים – השועל והזאב (וולף)

הרב אלי וולף, מוסקבה / ע"פ מאמר ד"ה "זה יתנו", שבת שקלים תשמ"ח ועוד

בפרשת "שקלים" מצווה התורה (כי-תשא ל, יג): "זה יתנו על העובר הפקודים, מחצית השקל בשקל הקודש. עשרים גרה השקל, מחצית השקל תרומה לה'". המצווה היא לתת "מחצית השקל", והתורה מדגישה שהשקל השלם הוא "עשרים גרה השקל", ועם ישראל נדרש לתת מחצית ממנו.

מצווה זו של נתינת "מחצית", דורשת ביאור. בקיום כל מצווה, יש לתת או לעשות דבר שלם, במלוא המידה. כלי השרת במקדש, מקדשים את תכולתן רק כשהם מלאים ושלמים. הקרבת הקרבנות, צריכה להיות דווקא בבהמה תמימה ושלמה, על ידי כהן תמים ללא מום – ומדוע מצווה זו, חיובה הוא "מחצית השקל". מה עוד שהתורה מדגישה כמה הוא השקל השלם, וממנו יש לתת מחצית.

התורה יכלה לכתוב שיש לתת "עשר גרה", ללא הדגשה שזו מחצית משקל שלם. במקום זאת, היא מציינת במפורש מה הוא סכום השקל השלם, ומורה לתת ממנו רק "מחצית השקל בשקל הקודש".

מאידך, למרות שהמצווה היא לתת "מחצית" – חובת הנתינה היא בנתינה שלמה אחת, לא לתת זאת בפריסת תשלומים. ובלשונו של הרמב"ם (הלכות שקלים) "נותנו כולו כאחת בפעם אחת". מחד יש לתת "מחצית", מאידך המחצית צריכה להיות "שלמה".

•••

הגמרא במסכת סנהדרין (לט) אומרת, שלרבי מאיר היו "שלוש מאות משלי שועלים", אך אנו יש לנו רק שלוש מהם (או רק אחד, כנוסח אחר). והם על הפסוקים: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" (יחזקאל יח), "מאזני צדק, אבני צדק" (ויקרא יט), "צדיק מצרה נחלץ, ויבוא תחתיו רשע" (משלי יא).

מבאר רש"י מה הוא "משל השועלים": השועל שכנע את הזאב הרעב להיכנס בערב שבת לחצר היהודים, כדי לעזור להם בהכנת סעודות השבת, וכך הוא יוכל לאכול איתם ביום השבת, אך כשהזאב הגיע לשם – התנפלו עליו והיכו אותו במקלות. כשהזאב חזר לשועל ורצה להורגו, אמר לו השועל: היהודים היכו אותך בגלל אביך. פעם אביך הגיע לעזור להם, והוא אכל את כל הנתחים הטובים, ולכן אתה משלם כעת על מעשיו. "אבות אכלו בוסר – שיני בנים תקהינה".

אמר השועל לזאב, בא ואראה לך מקום בו תוכל לאכול ולשבוע. הם הלכו אל באר מים, על שפת הבאר היה מונח עץ וחבל השתלשל משני צידיו, ובכל צד קשור דלי. נכנס השועל אל הדלי העליון, ובשל כובדו הוא ירד למטה והדלי התחתון עלה למעלה. לשאלת הזאב מדוע ירדת – הראה לו השועל בתחתית הבאר את השתקפות הירח בתוך המים, ואמר לו: "יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע". שאל אותו הזאב, וכי איך ארד למטה, השיב לו השועל: היכנס אל הדלי העליון, וכך תגיע למטה.

נכנס הזאב אל הדלי, ובשל כובדו הוא ירד למטה, והדלי עם השועל עלו בחזרה למעלה. שאל אותו הזאב: כיצד אעלה אני בחזרה, השיב לו השועל: "צדיק מצרה נחלץ, ויבוא רשע תחתיו". והלא כך אומרת התורה: "מאזני צדק"...

•••

ה"זאב" מסמל את השלילה, את ה"קליפות". הזאב הינו בעל חי הגוזל וטורף, "זאב ערבות ישדדם" (ירמיהו ה). ואילו ה"שועל", שהינו סמל הפקחות והחכמה, מסמל את צד החיוב, את הקדושה.

פרטי המשל של רבי מאיר, מבטאים את שאיפתו של ה"זאב", ומה הוא תפקיד "השועל" מולו.

[בחידושי אגדות מהרש"א, הוא מרחיב בביאור, בסגנונו, את משמעות הנמשל לפי כל פרטי המשל].

ב"תורה אור" (הוספות לפרשת תשא), מבואר: ששת ימי השבוע, הם ימי המעשה, ימים בהם תפקידנו לעסוק עם העולם הגשמי, לזכך אותו, לברר את הדברים שיש בו ולהעלות אותם לקדושה. בששת ימי החול יורדים לעולם אורות עליונים, ניצוצות קדושה, ובכוח האורות הללו, עלינו לאתר את ניצוצות הקדושה ולהחזיר אותם אל תחום הקדושה.

אדם אוכל בימות החול, יוצא לעבודתו – כאשר המטרה היא שבכח אכילה זו הוא ילמד תורה, הוא יתפלל אל הקב"ה. הודות לרווחים שהוא ישיג בעבודתו, הוא ייתן צדקה. כך בכל ששת ימי השבוע.

בערב שבת הם מתעלים בחזרה לשורשם העליון. כל מה שביררנו את הטוב מהשלילה במשך ימות השבוע – מתעלה בערב שבת. ביום השבת אין עיסוק בתחום החולין, אסור לעשות מלאכה בשבת, כולל לא מלאכת "בורר", כי בשבת אין עיסוק עם השלילה והחול, לא עוסקים בבירור העולם.

ה"זאב", השלילה, הגיע ב"ערב שבת", בזמן בו העולם מתעלה - כי גם הוא רצה לזכות מההתעלות הזו. בכל ימות השבוע הוא לא טרח, לא עסק בבירור העולם, הוא הרי השלילה עצמה. הוא רוצה רק ליהנות מהעליה של ערב שבת, לקראת השבת, מבלי לטרוח בבירור העולם. הוא מתעלם מדברי חז"ל הקובעים שרק "מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת".

מתוך מטרה להפריד את הרע שבו מן מעט הטוב שבו, כדי לברר את הטוב שבו, התנפלו עליו עם מקלות. את השלילה יש להוריד למטה, כדי שהטוב יתברר ויתעלה. אולם הזאב ברח משם, ולא הסכים להתברר.

לקח אותו ה"שועל", המסמל את הקדושה, אל באר המים. השועל ירד למטה, כך שהדלי התחתון עלה למעלה, והוא הראה לו שם בתחתית הבאר את דמות הלבנה.

מי הבאר מסמלים את המים התחתונים, המים שנפרדו וירדו בששת ימי הבריאה, ששת ימי המעשה. אלו מים שירדו למטה, לעולם הגשמי, ותפקידנו הוא לרדת אליהם ולברר אותם, עלינו לרדת למטה עם הדלי. בתחתית הבאר ישנה השתקפות של הלבנה, יש ניצוצות של קדושה, ועלינו לרדת אליהם ולעסוק איתם, לברר אותם. כשהדלי שלנו יירד למטה - הדלי התחתון יתברר, הוא יעלה למעלה.

עבודתנו ב"ששת ימי המעשה", בששת אלפי שנות קיום העולם, עד ל"אלף השביעי", עד ל"יום השבת" – היא עבודת כף מאזניים, "מאזני צדק". עלינו להיכנס אל כף המאזניים העליונה, לרדת למטה, וכך הכף הנגדית תתעלה. וככל שנרד למקום נמוך יותר – כך הכף השניה תתעלה אל מקום גבוה יותר.

כאשר הדלי עם השועל יורד אל עומק הבאר, הדלי של הזאב מתעלה מתחתית הבאר כלפי מעלה.

•••

הנתינה שלנו היא רק "מחצית השקל" - כדי שנדע שתפקידנו הוא לעסוק גם עם ה"מחצית" השניה.

יש בידינו רק "עשר גרה", רק את עשר הכוחות של צד הקדושה, של הנפש האלוקית, ה"שועל" - וכדי להיות שקל שלם, כדי שיהיה "עשרים גרה השקל", עלינו לרדת אל הבאר, לברר את עשר הכוחות של הנפש הבהמית, את ה"זאב".

כאשר נניח מחצית השקל, עשר גרה, בכף המאזניים – תתרומם המחצית הנמצאת בכף שבצד השני.

עלינו לתת בנתינה אחת, את מלוא המחצית. החצי של ה"שועל" הוא חצי של קדושה, של אחדות, מחצית של שלימות, ועליה לרדת אל המחצית של ה"זאב", הפירוד, לרומם אותה וליצור "שקל".

•••

יתרה מזו: כאשר ה"שועל" יירד ויעסוק בבירור ה"זאב" – לשועל עצמו תהיה עליה גבוהה יותר ממעמדו לפני הירידה. "ירידה צורך עליה", ככל שהירידה עמוקה יותר, כך העליה תהיה מרוממת יותר. הירידה אל מקום השלילה, העיסוק עם ה"זאב" הירוד ביותר, מביאה לעליה גבוהה עוד יותר. העיסוק במחצית התחתונה, תפעל עליה במחצית העליונה.

מצוות מחצית השקל ניתנה אחרי חטא העגל ולפני בניית המשכן. מתרומות מחצית השקל יצקו את אדני-בסיס המשכן, והם שימשו לרכישת קרבנות התמיד שהוקרבו בכל יום במשכן.

מחצית השקל נועדה לכפר על "זאב" ירוד, על חטא העגל, שבמידה מסוימת הינו חמור אף מחטא עץ הדעת, כי הוא היה אחרי מתן תורה, אחרי החיבור שבין העליונים והתחתונים, ובמקביל לזה – היא גם פעלה עליה ב"שועל". איתה בנו את המשכן ורכשו קרבנות. אחרי הכפרה על חטא העגל - הקב"ה העניק תורה של "כפליים לתושיה", לא רק חמשה חומשי תורה וספר יהושע, כדברי חז"ל (נדרים כב).

על ידי העיסוק בבירור העולם, נתינת "מחצית השקל" שנועדה "לכפר על נפשותיכם", אזי - מחד מבררים את מקום ה"זאב", את מקום השלילה הנקראת "מוות". הדביקות בהקב"ה נקראת "חיים", "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולם היום", והעיסוק עם השלילה הוא בירור מקום המוות. ומאידך זו עליה ל"שועל", על ידי העיסוק בבירור העולם, נזכה לחיים נעלים, לביאת המשיח ולתחיית המתים.

ויהי רצון שנזכה במהרה לביאת המשיח, לבירור המושלם של הזאב - לזמן בו "וגר זאב עם כבש".

הוספות

• מראי מקורות והוספות - לינק (מתאים ללימוד עצמי כהכנה לשיעור, או כדף לתלמיד)

קשרים

• פרשת שקלים
• פרשת משפטים - ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת (שמות פרק כג, יב)