הרב חיים הבר / מדרשה לכל דורש טובה פעולה אחת מאלף אנחות
פעם אחת, ישב הרב יחזקאל פייגין הי"ד (מזכירו של הרבי הריי"ץ) בהתוועדות מחתרתית עם תלמידי הישיבה. הוא דיבר דברי התעוררות ואמר לתלמידים שהם צריכים לשפר את המעשים שלהם. בתגובה, התלמידים התחילו לבכות.
לפתע נכנס אחד התלמידים בבהלה ואמר שאנשי הבולשת הרוסית עומדים להגיע. באותו רגע, כולם התחילו לברוח. חלק הספיקו לצאת מדלתות מסתור ולברוח, חלק התחבאו בתוך ארונות בגדים, מתחת למיטות, בין ארגזים במחסן וכדומה. ה' עזר והם לא נתפסו.
בהזדמנות הבאה שהם נפגשו במחתרת, שאל אותם הרב יחזקאל שאלה פשוטה: מדוע כאשר אמרתי שעליכם לשפר את המעשים שלכם, אף אחד לא ניסה לעשות משהו אלא כולם התחילו לבכות; ואילו כאשר השוטרים הגיעו, אף אחד לא בכה אלא כולם התחילו לעשות ולברוח?
והתשובה היא: כששמעתם דברי התעוררות, לא רציתם באמת לעשות משהו, ולכן היה נוח לכם לבכות; אבל כאשר השוטרים הגיעו, רציתם לצאת בשלום ולכן עשיתם ולא בכיתם*.
עיבוד נוסף
בימי הזעם והאימה הקומוניסטיים, ישבה קבוצת בחורים באחת הישיבות המחתרתיות ולמדה עם המשפיע הרה"ח ר' יחזקאל פייגין הי"ד. המשפיע עורר על המצב הרוחני שאינו כדבעי, והחבר'ה פרצו בבכי. כמה דקות אחר כך, נשמה צפירה חרישית שהעידה על כך שחיילים מתקרבים לאזור. החבר'ה היו מורגלים באירועים כאלו ותוך רגע הם תפשו את הרגליים וברחו.
כאשר הם התאספו שוב, עורר ר' חאצ'ע על נקודה מעניינת: כאשר דיברתי אתכם על רוחניות, פרצתם בבכי. אך כאשר פרצה סכנה גשמית, אף אחד לא בכה. כל אחד עשה בדיוק מה שצריך כדי להינצל מהסכנה... כנראה שזאת השיטה של היצר: הוא נהנה מהבכייה וחושש מהעשייה.
התיקון הוא, אפוא, להפשיל שרוולים ולעשות מה שצריך, עד שנזכה לגאולה אמיתית במהרה בימינו.
קשרים
- ראה גם בדיחה: מאוחר מדי לבכות
מוסר השכל
מאת הרב חיים הבר (שם)
טובה פעולה אחת
בכי לא משפר את המצב, הוא רק מקל עליך ועוזר להוציא את הרגשות שלך. לכן, לא תמיד זה הזמן לבכות. אם אדם בוכה במקום לעשות, זה לא בכי אלא התבכיינות[1]. במקום זאת שיקום ויעשה[2]. לדוגמה:
- אם יש לך פנצ'ר בגלגל – אתה לא מתבכיין, אלא קורא למוסכניק ומנסה לתקן;
- אם יש לך מינוס בבנק – אתה לא מתבכיין, אלא עושה מאמצים אדירים לכסות אותו;
- גם אם יש על האדם גזירה מלמעלה – זה לא הזמן לבכות, אלא לנסות לשפר את המעשים שלו, להתפלל, לתת צדקה, להוסיף בקיום מצוות כדי לבטל את הגזירה. אנחנו לומדים מכאן מתי מתאים לבכות ולהיאנח, ומתי לא מתאים לבכות ולהיאנח[1]. אם אנחנו יכולים לעשות משהו – לא נסתפק בבכי, לא נסתפק באנחות, אלא נקום ונעשה מעשה. לדוגמה:
- אם אנחנו רואים אדם שהסתבך מבחינה כלכלית – זה לא הזמן לבכות, אלא לחפש דרכים לעזור לו. רק אחרי שעזרנו לו ככל יכולתנו, אז אפשר גם לבכות;
- אם אנחנו מרגישים ירידה רוחנית כלשהי – זה לא הזמן לבכות, אלא פשוט לתקן ולשפר את המעשים שלנו ולעלות חזרה[2]. אפשר לסכם עם פתגם חסידי בן חמש מילים: "טובה פעולה אחת מאלף אנחות"!
החלטות טובות
- אפשר לנצל את ההזדמנות הזו ולומר לאנשים שאם הם מצטערים על כך שלא יוצא להם ללמוד תורה – אדרבה, הבה ונקבע ביחד שיעור בבית הכנסת או נקבע לימוד בחברותא. ועד"ז אפשר לדבר על נושאים נוספים הקשורים ליהדות במקום.
כל שלא נבנה בית המקדש בימיו...
- חז"ל אומרים "כל דור שאינו נבנה (בית המקדש) בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא א/א). ועל דרך זה בנוגע לכל אחד, שזה שלא נבנה בית המקדש בימיו הוא מפני שבית מקדשו הפרטי חרב: אם עבודתו האישית, בית המקדש שלו, היה בשלימות, היה בא משיח ובונה את בית המקדש הכללי. וההתבוננות בזה – כוונתה אינה האנחה, אלא העשיה והתיקון.
אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
- הגמרא בסוף מסכת סוטה מספרת על כל הסימנים הרעים שיקרו לפני ביאת המשיח. ואז היא מסיימת במילים "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים" (מילים שמוכרות לכולם מהשיר "אנחנו מאמינים בני מאמינים"). שאל הרבי הריי"ץ מה הקשר בין המשפט הזה לסימני עקבתא דמשיחא? והסביר: זה חלק מסימני הגלות. כאשר יש כל כך הרבה בעיות, אנשים היו צריכים לקום ולעשות ולתקן. אבל במקום זאת אנשים מעדיפים לעמוד מן הצד, "לזרוק" את הכול על הקב"ה ולומר "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים".
----[1] סיפור – בכה שלוש פעמים בחייו: ואכן, על הרב יחזקאל פייגין מסופר שבכל חייו הוא בכה שלוש פעמים בלבד. אחת הפעמים הייתה כאשר הרבי הריי"צ גייס אותו לפעילות המחתרתית למען היהודים ברוסיה, והדבר בא על חשבון זמני הלימוד והתפילה שלו. הוא רצה לעזוב את העיסוקים הללו ולחזור ללימודים, נכנס ליחידות אצל הרבי הריי"ץ והתחיל לבכות על כך שאין לו זמן ללמוד ולהתפלל כמו שצריך. בתגובה, פרץ הרבי אף הוא בבכי, וכך בכו שניהם למשך זמן. אבל אז אמר הרבי: מה יהיה עם עיר פלונית, שזקוקה למקווה; מה יהיה עם קהילה אלמונית, שזקוקה לתלמוד תורה; מי יעזור ליהודים אלו ואלו, שצריכים שוחט וחזן, וכן הלאה.
כלומר: הרבי לא נתן לכאב האישי ולבכי לגרום לעצירה הפעילות.