שעון השמש
בשעות הצהריים יצא הנסיך שקסינסקי אל חצר ארמונו המפואר. לפתע הבחין בדבר מה מוזר. שעון השמש הנאה, הניצב במרכז החצר הגדולה, הפסיק לפעול. השמש מאירה במלוא עוזה, אך הצל אינו נופל כלל על הספרות, העשויות שיש.
'מה אירע לו, לשעון היפה?', תמה הנסיך. 'שנים רבות עבד ללא תקלות, ולפתע התקלקל?'. 'אולי מקרה הוא?', ניסה להתעודד.
לשמחתו, למחרת בבוקר פעל השעון ללא תקלות. ברם, בשעות הצהריים נעלם צילו ואיננו. מעקב אחר פעילותו של השעון העלה ממצא מוזר ביותר. השעון פועל בכל שעות היממה, חוץ משעות הצהריים. בין השעה שתיים לשעה חמש, השעון אינו מראה את השעה כלל.
תעלומה אמיתית.
באחוזתו של הנסיך שכנה אקדמיה גדולה, ובה אנשי מדע מפורסמים. הזמין הנסיך את הפרופסורים אל החצר המטופחת, הראה להם את השעון, וביקש שיפתרו את החידה. למרבה אכזבתו, איש לא הצליח להסביר את התופעה התמוהה.
•
חלפו שנתיים.
זמן לא רב לאחר שנשא אדמו"ר הזקן את בתו של ר' יהודה לייב סגל, התפרסם שמו ברבים, והכול דיברו על גאונותו בתורת הנגלה והנסתר, ועל בקיאותו במדעים שונים.
לר' יהודה לייב סגל, חותנו של אדמו"ר הזקן, היו קשרי מסחר עם הנסיך שקסינסקי, בעל האחוזה הסמוכה לויטבסק. פעם, כאשר נפגשו לצורך עסקיהם, אמר הנסיך: "שמעתי על גודל חכמתו של חתנך הדגול, ואודה לך מאד אם תואיל להביאו אל אחוזתי כדי לבדוק את השעון. אולי בידו יעלה לפתור את החידה המשונה".
תחילה סירב אדמו"ר הזקן לנסוע אל הנסיך. "היום יבקש הנסיך פתרון לשאלה זו, ומחר יבקש פתרון לשאלה אחרת, ואט אט יגרום הדבר לביטול תורה מתמשך", טען.
ברם, לאחר הפצרותיו של חותנו והבטחתו שלא יטריחו יותר מפעם אחת ולא יבטלו עוד מלימודו – ניאות להצטרף אליו לנסיעה.
בבואו עם חותנו לאחוזת הנסיך, לא רצה לדבר בשפה הפולנית, אף על פי ששלט בה היטב, ודיבר אך ורק בשפת האידיש. חותנו עמד בתווך ותירגם את הדברים.
צפה אדמו"ר הזקן בשעון בשעת פעולתו בבוקר, וצפה בו כמה פעמים באותן שעות שבהן הוא הפסיק מפעולתו.
לא חלף זמן רב, ולתדהמת הנסיך ובאי ביתו, טען העילוי הצעיר כי פתר את התעלומה. "חכמינו לימדונו, בתלמוד, שבאמצע היום השמש בראש כל אדם, ואז, מלבד עננים אין שום דבר חוצץ ומפסיק את אורה. משעות הצהריים ואילך, כשהשמש מתחילה לנטות מערבה, ייתכן שקרניה יוסתרו.
"ככל הנראה, במרחק שתים עשרה או חמש עשרה פרסאות[1] דרומית לאחוזה עומד הר גבוה ובראשו אילנות. בזמן האחרון גדלו האילנות וגבהו. כעת, עקב גובהם הרב, אין הם מאפשרים חדירת קרני שמש, מהשעה שתיים ועד השעה חמש. לאחר השעה חמש, בשעות אחר הצהריים, כאשר השמש נוטה מהמקום ההוא, מגיעות שוב קרני השמש ופוגעות בשעון".
רצה הנסיך לשלוח שליח מיוחד לבקר במקום שציין אדמו"ר הזקן, לראות אם אכן יש שם הר גבוה שבראשו עצים. אך הפרופסור מארסעי, מהנדס ומדען ששימש כמורה ראשי באקדמיה של הנסיך ובעל השפעה רבה, הניא את הנסיך מהבדיקה, כשהוא מבטל בזלזול את דברי אדמו"ר הזקן: "היהודים חושבים שהם יודעים הכול מתוך ספרי התלמוד... זעליג הרופא יודע לרפא על פי רפואות מהתלמוד, ברוך הגנן יודע כיצד להיטיב את האדמה על פי התלמוד, ואילו זנוויל הסרסור יודע לרמות את בעלי האחוזות על פי התלמוד... והנה, האברך הזה טוען כי מבין הוא כיצד קרני השמש מאירות על שעון השמש – וגם הוא שואב את ידיעותיו מהתלמוד...".
חותנו של אדמו"ר הזקן חש פגוע ונעלב מעקיצותיו של הפרופסור. אולם אדמו"ר הזקן עצמו השיב לפרופסור במתינות, כשהוא מדגיש כל מילה: "המופת הוא גרזן הגודע את המתייהרים במדע".
"גם פתגם זה הוא מהתלמוד שלכם?", שאל הפרופסור בלגלוג. "לא. זהו פתגמו של החכם גאלינוס היווני", השיב אדמו"ר הזקן בשלווה. "פתגם שאמר על אותם המתייהרים במדע, שלא הגיעו לגובה הראוי".
כאשר שב ר' יהודה לייב סגל לביתו, סיפר על המאורע לאחדים ממכריו, ואלו החליטו לנסוע בעצמם אל ההרים ולבדוק האם אכן גדלים אילנות בראשם. כשהגיעו למקום הנקוב, ראו שתיאורו של החתן הצעיר היה מדויק בתכלית. מיד שכרו פועלים לשם כריתת העצים הגבוהים שבראש ההר.
עברו מספר ימים, ומנהל האחוזה נכנס אל אדונו הנסיך ובפיו בשורה: "השעון שבחצר הארמון החל להראות את השעה גם בשעות הצהריים". התרגש האדון מאד, ועד מהרה נפוצה השמועה כי השעון שבחצר הארמון חזר לעבוד כתיקונו.
כאשר שמעו זאת מכריו של ר' יהודה לייב סגל, באו לפני הנסיך, והביאו עימם את אנשי הכפר הסמוך להר, ובנוסף, תעודה מבית הפקידות של הכפר, המעידה כי האיכרים כרתו סך מסוים של עצים מאותו הר שעליו הצביע אדמו"ר הזקן.
מיד התפרסמה גאונותו של אדמו"ר הזקן בין חכמי המדע הגדולים.
הפרסום על גדלותו וגאונותו של אדמו"ר הזקן היה לו לעזר בעסקנות הציבורית שבה עסק - סיוע לפרנסת היהודים. באותה תקופה הוא קנה שטחי אדמה, כלי עבודה ובעלי חיים, ותבע מיהודים לעזוב את פרנסתם התלויה בפריצים ובנסיכים, הידועים בשנאתם את היהודים, ושידל אותם למצוא את לחמם מעבודת האדמה.
אוצר סיפורי חב"ד, חלק ב, עמ' 262 ----[1] פרסא - מידת אורך ששימשה בימים עברו.