הקושיה השתנתה
אדמו"ר הזקן היה מגייס כספים ברוסיה לקופת "כולל חב"ד", אותה הוא ייסד והיא נועדה להחזקת הישוב היהודי-חסידי בארץ הקודש. מפעם לפעם, כשהתאספו אצלו סכומים נכבדים לטובת יהודי ארץ ישראל, היה שולח שליח מיוחד כדי למסור את הכסף לידי הממונים על חלוקתו לנתמכי "כולל חב"ד" ביישובים בארץ.
בהגיעו לירושלים, נוהג היה השד"ר (=שלוחא דרבנן. כינוי לשליחו של הרבי) לשבות בעיר, בין החומות, והיה מתפלל בבית הכנסת של חסידי חב"ד. מובן מאליו כי השבת שבה התארח השד"ר בירושלים הייתה שבת מרוממת במיוחד עבור תושבי העיר. לא בכל יום מזדמן אורח כה חשוב לעיר, שליח ממש ששלח אדמו"ר הזקן, "שלוחו של אדם כמותו"! היו אף שכינו את השבת המיוחדת - "שבת הגדול".
כדרכם של חסידים, היו מבקשים מהשד"ר לחזור על מאמרי החסידות שאמר הרבי לאחרונה. השד"ר היה נענה תמיד ברצון, וחוזר בפניהם על מאמרי חסידות מתורתו של הרבי. כך היה בליל שביעי וכך גם ביום השבת. הכול היו ישובים סביב לשליח, מנגנים ניגוני השתפכות הנפש ומאזינים לדברי תורתו של הרבי שנאמרו במתיקות ובנעימות. מאמרי החסידות רוממו בבת אחת את כל הנוכחים לעולמות רוחניים טמירים, והמקום אפוף היה בקדושה ורוממות.
•
באותה שנה הזדמן לר' אלעזר, אחד מיקירי ירושלים, להתפלל את תפילת קבלת שבת בבית הכנסת החב"די. אף על פי שרק לעתים נדירות היה פוקד בית כנסת זה, השבת, כאשר יצא מביתו, חש כאילו ההשגחה העליונה מצוה עליו ללכת ולהתפלל במניין של חסידי חב"ד.
ר' אלעזר היה ידוע בירושלים כאיש ירא אלקים, השוקד יומם ולילה על התורה ועל העבודה. בבית המדרש היה ר' אלעזר ממשכימי קום, מעשרת הראשונים, ובמשך כל היום היה הוגה בתורה. בבוקר השכם היה מתפלל את תפילת השחר במתינות ובנעימות, ומיד לאחר התפילה היה לומד שיעור קבוע בהלכה. לאחר שטעם טעימה קלה בלבד, המשיך והתמיד בלימודו עד עת הצהריים. לאחר תפילת מנחה גדולה היה נוטל את ידיו לסעודת הצהריים, שכללה פת חרבה ומים רתוחים, ומיד שב ללימודיו עד צאת הכוכבים. עם סיום תפילת ערבית חזר לביתו, שם המתינה לו ארוחת ערב דלה. בלילה היה קורא קריאת שמע שעל המיטה בכוונה גדולה, ופעמים רבות אף היה נוהג לקום ממיטתו באמצע הלילה כדי לערוך "תיקון חצות". כך היה סדר יומו במשך שנים רבות.
לא פלא, אפוא, שכאשר ראו המתפללים את ר' אלעזר בפתח, כיבדוהו בכבוד גדול, ואף הושיבוהו בסמוך לאורח החשוב. ישב ר' אלעזר בין החסידים, וחש באווירה קדושה ומרוממת, כמותה לא חש מעולם. הניגונים שבו את ליבו, והתרגשותו ניכרה היטב על פניו.
לשיא התפעלותו הגיע עת שמע את מאמרי החסידות העמוקים, שנאמרו בבהירות מפי השליח. עולם חדש נגלה לפניו, עומק ומתיקות שלא מן העולם הזה. הוא שתה בצמא כל מילה, והיה רתוק למקומו ללא ניע. התפעלותו הייתה כה רבה, עד כי נדמה היה לו שהעולם כולו עצר מלכת.
הדברים הנפלאים ששמע היא שלובים בביאורי פסוקים ומדרשים ומתובלים במשלים ודוגמאות מנפש האדם, והוא נפעם מאד. הוא נחשף לדרך מיוחדת בעבודת ה', שכללה סודות כה עמוקים בעניינים שברומו של עולם. היא הייתה חדשה לגמרי עבורו.
אחרי התפילה התעניין ר' אלעזר אצל המתפללים ושאל: "האורח עומד לומר דברי תורה פעם נוספת במהלך השבת?". כשנודע לו כי למחרת, בעלות המנחה, עתיד האורח לחזור על מאמר חסידות נוסף, החליט ר' אלעזר להתפלל גם את תפילת מנחה בבית הכנסת החב"די.
הפעם היו דברי החסידות עמוקים וקשים יותר להבנה. כבר בראשית דבריו אמר החסיד כי הדברים שיאמר עתה הם המשך לדבריו מאמש, והתחיל במלים: "להבין כל זה בעומק יותר...", תוך שהוא מבאר ביאור עמוק ביותר על פי תורת הרמז והסוד. בדבריו היו שזורים מושגים שהיו זרים לר' אלעזר, והוא כלל לא הבין את משמעותם. הוא התבונן בכל תנועה של החסיד, כולו התפעלות. 'כיצד אפשרי הדבר? איך ניתן לעסוק בסודות כמוסים כל כך, עניינים נשגבים ביותר בתורת הסוד - ספירות עליונות, שרפי מעלה, היכלות עילאיים, בבחינת "סתימא דכל סתימין", ולתרגם אותם לשפת המעשה, ואף ללמוד מהם מהי הדרך שבה ראוי לו לאדם לעבוד את ה'?', הרהר ר' אלעזר בליבו.
במוצאי שבת, מיד לאחר תפילת ערבית, ניגש ר' אלעזר אל השד"ר ושאלה אחת בפיו: "יסלח לי כבודו. היכן שמע את ה"תורות" הללו?". "בליאזנא, אצל כבוד קדושת מורי ורבי, הידוע גם בשם "המגיד מליאזנא". ממנו שמעתי את המאמרים. שיננתי אותם פעמים רבות עד שידעתי אותם בעל פה, וחזרתי עליהם כאן".
"היכן היא עיר זו, ליאזנא?", המשיך ר' אלעזר להקשות. "ליאזנא היא עיירה ברוסיה הלבנה", השיב השד"ר.
•
ר' אלעזר היה אובד עצות. לאחר שהבדיל ואכל סעודת "מלוה מלכה" עם זוגתו, התיישב לו בפינתו ושקע בהרהורים. מחד גיסא, אם אכן נמצא מעיין כזה של מים זכים וחיים, המפכים בעוז ובעוצמה ומפיצים את אור שבעת הימים – כיצד יכול הוא להישאר כאן בפינתו, כחציר יבש?!
מאידך גיסא, כיצד יעזוב את ביתו? איך ילך וינדוד בארצות נכר? מי יודע אם יצליח בכלל להגיע אל היעד? במשך כל הנסיעה ייאלץ לבטל שעות וימים מלימוד התורה, ו"כל הדרכים בחזקת סכנה"! כלום רשאי הוא, על פי דין תורה, לערוך מסע שכזה?
התנודד ר' אלעזר כל אותו לילה בהגיגיו כמטוטלת. הלבטים היו קשים ומרובים. פעם נטה לחיוב ופעם לשלילה. לאחר ליבון ועיון מעמיק בא לכלל מסקנה: לעומת אותם דברי אלקים חיים ששמע, המחיים נפשות ממש, הרי הוא עד עתה חשוב כ"מת", שכן חסרה לו חיות אמיתית בקיום המצוות ובלימוד התורה. והלא הדברים קל וחומר: אם על ספק ספיקא של פיקוח נפש מחללים את השבת, הרי אין לך פיקוח נפש גדול מזה.
גמר בליבו לקום ולנסוע לליאזנא, לשמוע את דברי התורה מפי המעיין הנובע, אדמו"ר הזקן. הוא החליט להשתדל בכל עוז לשקוד על לימוד התורה גם בדרך, כך לא יבטל את זמנו.
לפנות בוקר קם, כהרגלו, לקח את הטלית והתפילין כדי ללכת לבית הכנסת. אלא שהפעם צרר לו גם כמה חפצים וספרים בתרמילו. מיד לאחר התפילה פנה אל סמטת העגלונים היוצאים ליפו. התמזל מזלו, ועשיר ששבת בירושלים שכר עגלה לרדת ליפו. הוא הצטרף אליו לנסיעה ללא כל תשלום. בערבו של יום הם הגיעו לעיר הנמל.
ר' אלעזר התעניין בלוחות הזמנים של האוניות המפליגות. לדאבון ליבו התברר לו כי אין באמתחתו די כסף עבור הנסיעה לטורקיה, שהיא מחצית הדרך. לא נותרה ברירה בידו, ובמשך יומיים תמימים השתדל לעבוד בכל עבודה מזדמנת. ביום הרביעי לעת ערב כבר היו בידו מעות בשווי כרטיס הנסיעה, והוא הפליג לעבר קונסטנטינופול, עיר הנמל של טורקיה.
מטורקיה היה בדעתו להמשיך את דרכו בעגלה עד הגיעו אל היעד. אלא שבעודו צועד ברחובות עיר הנמל הטורקית, החליק ברחוב, מעד ונפל. עוברי אורח העבירוהו לבית החולים, שם קבעו כי שבר את רגלו ויהיה עליו לשכב במיטה, חבוש בגבס, במשך תקופה ארוכה...
'ניסיונות, מעשה שטן...', חשב לעצמו ר' אלעזר. הוא היה נחוש בדעתו להמשיך לליאזנא, ויהי מה. למרות אזהרותיהם החוזרות ונשנות של הרופאים שעליו לשכב ללא ניע, יצא לדרך בלהיטות בלי שהחלים לחלוטין, ומשום כך היה צולע על רגלו עד יומו האחרון... בעקבות הצליעה הניכרת הוצמד לו הכינוי "לאזע העקום"...
לאחר נסיעה קשה ומפרכת, רצופה תלאות אין ספור, הגיע ר' אלעזר אל משאת נפשו. אכן, כאן התגלה לפניו האור כי טוב, במלוא הדרו. צימאונו לדברי אלקים חיים לא ידע מעצור וגבולות. הוא ישב והגה לילות כימים במאמרי הרבי, המרווים נפש ומחיים נשמה.
אט אט טיפס ר' אלעזר בשליבות התורה והעבודה על פי דרך החסידות מעלה מעלה, עד שנהיה אחד מבחירי האברכים שבליאזנא.
•
בינתיים, בירושלים פשטה השמועה כי ר' אלעזר נעלם בפתאומיות מבלי להשאיר עקבות. באותו יום שנעלם באה זוגתו, כהרגלה, להביא לו את ארוחת הצהרים, אך לא מצאה אותו. היא השאירה את מנת האוכל על שולחנו, במחשבה שמא הלך לצורך דבר מצווה. בערב, משבושש בעלה לשוב הביתה, החלה לדאוג וסיפרה את הדבר לאביה. במשך ימים ארוכים חיפשוהו בשווקים וברחובות והעלו חרס בידם.
חלפה שנה, ושליחו של אדמו"ר הזקן הגיע שוב לירושלים. חותנו של ר' אלעזר פנה אליו בבקשה: "שמענו שכבודו פוקד את יישובי אחינו בני ישראל במקומות רבים. אולי יוכל להתעניין אודות גורלו של חתני, ואולי יעלה בידו אף להחזירו לביתו, או, למצער, להתיר את בתי מכבלי העיגון". הוא מסר לשד"ר את כל פרטי חזותו של ר' אלעזר – מבנה גופו, צבע שערו ושאר הפרטים הרלבנטיים. השד"ר הבטיח כי אם יפגוש את האברך, יעשה כל מאמץ להחזירו לירושלים.
השד"ר שב לליאזנא, ובאחד הימים נתקל מבטו בר' אלעזר. כל הפרטים המזהים שמסר לו חותנו של ר' אלעזר התאימו להפליא לאדם הניצב מולו. רק צליעתו של לאזע הביכה מעט את השד"ר. מדוע לא ציינו בני המשפחה פרט בולט כל כך?
ניגש השד"ר אל לאזע והחל לחקור אותו על מוצאו. "היכן התגוררת קודם בואך לליאזנא?", שאל. "אני מירושלים עיר הקודש, ושם התגוררתי", נענה.
"האין שמך אלעזר?", הוסיף השד"ר לשאול. "אכן, זהו שמי!", ענה ר' אלעזר.
"תמיד היית צולע ברגלך?". "לא. בדרכי מירושלים לכאן מעדתי, שברתי את רגלי, ומאז הנני צולע".
כעת, כשידע השד"ר בוודאות שהוא הוא האיש שאותו מחפשים בירושלים, הטיח בו טענות קשות: "כיצד יכולת להשאיר את אשתך ולהיעלם ללא כל הודעה מעירך? כלום מותר לעגן ולענות כך בת ישראל?!".
לאזע עמד בוש ונכלם. הוא התחמק מלענות תשובה לשאלתו הישירה של השד"ר, אך הבהיר לו שכיוון שמצא כאן מעיין נובע ושופע מים חיים, אין בדעתו לשוב עוד לירושלים, לעולם.
החליט השד"ר לספר את סיפור המעשה לאדמו"ר הזקן בכבודו ובעצמו.
פיק ברכיים אחז בר' אלעזר כשנקרא להיכנס לחדרו של הרבי. כשנשאל האם נכונים הדברים שבפי השד"ר, התייפח בבכי. "אנא, רבי, רק לא זאת! אל נא יגרשוני מלהסתפח בנחלת ה'! רצוני להמשיך ולשתות בצמא את דברי רבינו. מוכן אני ומזומן לתת גט פיטורין לאשתי, ולהתירה מעיגונה. העיקר, להישאר כאן!...".
קראו לדיינים, העמידו בית דין, הביאו עדים, כתבו גט כהלכתו ושלחוהו כדת וכדין לירושלים.
•
פעם הסבה חבורת חסידים להתוועדות חסידית בליאזנא. פנה אחד מהם אל ר' אלעזר החיגר[1], ואמר לו: "אמור נא, ר' לאזע! מה מצאת בליאזנא שגרם לך לוותר על כל עברך ולהסתופף בצל קורת הרבי? הלא גם בהיותך בירושלים הגית בתורה יומם ולילה, התפללת באריכות, והיית ירא שמים גדול! כלום נוסף לך משהו בסדר יומך כאן לעומת עבודתך את ה' בירושלים עיר הקודש?!".
ענה ר' אלעזר בפיקחות: "אגידה לכם ולא אכחש – התירוץ נשאר אותו תירוץ. רק הקושיה השתנתה...".
תמהו היושבים על תשובתו של ר' אלעזר, והוא מיהר להסביר: "פעם, כשהייתי שוקד באוהלה של תורה, מתייגע בעמלה של תורה או מפליג בשבחו של מקום בתפילה באריכות, הייתי מהרהר מפעם לפעם, ביני לבין עצמי: 'איזה "גן עדן" יעניק לי הקדוש ברוך הוא על עבודתי הרוחנית? מי יכול להגיע למדרגה בה עומד אני? התנאים והאמוראים, צדיקי הדורות של פעם, אין פלא כי עלו הם במעלות הקדושה והטהרה, שכן דור דעה היו, אנשי מעלה וענקי מוחין. אבל בדור יתום שלנו, כאשר החושך יכסה ארץ ואנשי אמונה אבדו, ואף על פי כן יושב לו יהודי בכותל המערב, הוגה ושוקד בתורה ובתפילה מתוך עוני ודוחק – כלום יהיה מסוגל הקדוש ברוך הוא להעניק לו "גן עדן" בהתאם? הרי אפילו ש"י עולמות לא יספיקו ליהודי כמותי...'.
"כך הייתי מהרהר ביני לבין עצמי, אך מיד הייתי דוחה את המחשבה ומתרץ: 'הקדוש ברוך הוא הינו כל יכול. לבטח יצליח לברוא גן עדן אפילו עבורי, עבור אלעזר הצדיק, גן עדן שיספיק לי באמת.
"כעת, לאחר שהפכתי לחסיד של הרבי, שאלה אחרת מציקה לי ומנקרת במוחי: 'כיצד סובל הקדוש ברוך הוא שפל אנשים שכמוני?! הלא יודע אני מאיזה חומר קרוץ אני, ומכיר במהות הפנימית שלי! איך זה שהבורא אינו מפיל אבן מתקרת הבית ומטיחה בראשו של אלעזר, המנסה עוד להתייהר שהוא יודע ללמוד, מבין חסידות ועוסק בעבודת התפילה?! משוקץ ומתועב הינך, אלעזר, ועוד תתרברב לדמות בנפשך כי קושר כתרים אתה לראשו של מלך מלכי המלכים הקב"ה?!...'.
"אך מיד מתרץ אני לעצמי: 'הרי הקדוש ברוך הוא הינו כל יכול. מן הסתם הוא יכול לסבול אפילו שפל אנשים כמוני, כאלעזר החיגר!...".
סיים ר' אלעזר: "אכן, התשובה נותרה אותה תשובה, אך בעבור הקושיה החדשה שהתעוררה אצלי, עבור זאת בלבד, כדאי היה לבוא לליאזנא!...".
אוצר סיפורי חב"ד, חלק טז, עמ' 10 ----[1] דבק בכל לב ונפש באדמו"ר הזקן ותורתו ונשאר בחצרו כל ימיו. עובד ה', בעל מדרגה. הוא התפרסם בכינוי "לאזע דער קרומער (= לאזע הצולע)", על שום המעשה המדובר.