"זה ינחמנו"
שנת תקנ"ב הייתה שנה קשה מאד עבור אדמו"ר הזקן. בשנה זו סבל הרבי ייסורים קשים עקב רדיפותיהם של המתנגדים לשיטתו. אפילו בני הבית, ובהם אדמו"ר האמצעי, בנו של הרבי, וזקני החסידים, לא ידעו על אודות הסבל הרב העובר עליו.
בחג השבועות הבחינו כי עננה של מרירות ועצבות אופפת את הרבי. אף על פי שאדמו"ר הזקן התוועד כהרגלו מדי שנה בשנה, שהרי יום זה הוא יום ההסתלקות של ה"סבא" - כך היה הרבי מכנה את הבעל שם טוב – בשיחותיו הורגשה מרירות פנימית עמוקה.
בעיצומה של הסעודה נכנס אדמו"ר הזקן לדבקות עצומה. עיני קדשו היו סגורות. שפתיו רחשו-לחשו, ומעיניו זלגו נטפי דמע. רצינותו ומרירותו הוכיחו כי דבר מה מתרחש. הכול חשו כי הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש – רבו של אדמו"ר הזקן, נמצאים אותה שעה באותו חדר.
לפתע קם אדמו"ר הזקן ממקום מושבו, ואמר בקול בוכים: "סבא! רבי! אנא עוררו רחמים רבים בעדי, בעד תלמידיכם, בעד המקושרים אליכם ובעד תורתכם... אוי, אוי! גוואלד, גוואלד! אבינו שבשמים, חוס ורחם עלינו!...", ובתוך כך נפל מתעלף.
הנאספים התרגשו עד מאד. הרבנית וכל בני הבית באו במרוצה אל אביהם. הבהילו למקום את יונה הרופא כדי שינסה לעורר את הרבי מעלפונו.
והנה, אל החדר נכנס הנכד הפעוט בן השנתיים ותשעה חודשים, לימים הרבי ה"צמח צדק". בראותו כי סבו האהוב שוכב על רצפת החדר, רץ הילד והשליך עצמו על הסבא כשהוא צועק בתמימות: "זיידע! סבא!...". מיד פתח הרבי את עיניו הקדושות, וראה את נכדו הפעוט מושיט את ידיו הקטנות אליו וצועק: "סבא, החזק בידי וקום". תפס אדמו"ר הזקן בידי נכדו, וקם מהרצפה, באומרו: "זה ינחמנו...".
•
חלפו שנים רבות. אדמו"ר הזקן הסתלק ועלה לגנזי מרומים, ואת מקומו בהנהגת חסידות חב"ד תפס בנו, אדמו"ר האמצעי. בשנת תקפ"ח הסתלק גם אדמו"ר האמצעי. רבים מהחסידים, בעיקר הצעירים, הפצירו בחתנו של אדמו"ר האמצעי ונכדו של אדמו"ר הזקן, הרבי ה"צמח צדק", שיקבל על עצמו את עול הנהגת החסידות. מנגד, היו חסידים זקנים, בעלי צורה ודרגה, שכלל לא עלה בדעתם לבקש להתמסר אל הרבי החדש ולקבל עליהם את עולו. אחד מאותם חסידים היה הגאון החסיד רבי נחמיה מדוברובנה[1], שהיה חברו המובהק של הרבי ה"צמח צדק" מילדות.
לאחר הפצרות רבות ניאות הרבי ה"צמח צדק" להנהיג את עדת החסידים, אך זקני החסידים לא מיהרו לקבל אותו עליהם כמנהיגם.
לרגל חג השבועות של אותה שנה באו לליובאוויטש רבים מזקני החסידים, ובהם חסידים מפורסמים, עובדי ה' בנשמתם, מהאריות שבחבורה. לאחר החג נסעה קבוצה מהחסידים הללו יחדיו לעיר דוברובנה, ונכנסו לבקר את החסיד רבי נחמיה.
כשנכנסו לביתו אורו פניו. ללא הקדמות, פתח וסיפר להם על חלום מיוחד שזכה לו: "אמש נגלה אליי במראה חלום הלילה הרבי, אדמו"ר הזקן", סיפר בהתרגשות. "הוא שאל אותי מדוע אין לי רב, והרי נאמר "עשה לך רב"! אני השבתי בשאלה: "וכי את מי אקח לי לרב?!".
החסידים הזקנים האזינו בקשב רב לדבריו, ורבי נחמיה המשיך לספר: "הרבי השיב בזה הלשון: אברהם הוא התחלת ה"תיקון[2]". נח היה צדיק, אך ממדרגה שלפני ה"תיקון". נח נקרא כך על שם "והוא ינחמנו". ב"תיקון" יש להוסיף לשם "נח" מ' מלפניו, רמז להתחלת המשניות[3], ולהטיל מ' נוספת לאחריו, רמז לסיום המשניות[4], וזהו "מנחם", הוא המנחם בהווה, והוא שינחמנו בעתיד. אלו היו דברי קדשו".
"הבנתי מדברי החלום כי עליי לקום ולנסוע לליובאוויטש, אל הרבי ה"צמח צדק", רבי מנחם מענדל, ולקבל אותו לרבי. אכן, כך מתעתד אני לעשות בשבת הקרובה, פרשת בהעלותך", סיים החסיד רבי נחמיה את דבריו, בקול נרגש.
החלום גרם להתעוררות גדולה גם בקרב שאר זקני החסידים. אחדים מהם נזכרו בעקבות החלום באותו מאורע מופלא, שבו הצביע אדמו"ר הזקן על נכדו הקט ואמר: "זה ינחמנו"... הם החליטו, אפוא, בעצה אחת, לשוב לליובאוויטש, עם רבי נחמיה. באותה שבת הביעו החסידים הזקנים את רצונם לדבוק ולהתקשר אל הרבי ה"צמח צדק", והתייחסו אל הרבי כהתייחס חסיד אל רבו - הכול בעקבות אותו חלום מופלא.
ספר השיחות, קיץ ת"ש, עמ' 64
----[1]
[2] עולם התיקון – מונח קבלי המתאר עולם רוחני עליון. המשך דבריו של הרבי כרוך בהסברים עמוקים בעניינו של עולם התיקון.
[3] המשנה הראשונה בסדר המשניות פותחת במילה "מאימתי".
[4] המשנה האחרונה בסדר המשניות מסתיימת במילה "בשלום".