כיצד הוקם בית הדפוס בסלוויטה?
ר' משה, בנו של הצדיק רבי פנחס מקוריץ, חפץ לפתוח בית דפוס בעיר סלוויטה.
באותם ימים, על מנת לפתוח בית דפוס חדש, נדרש רישיון מיוחד מהשר לענייני דפוס וצנזורה. תהליך קבלת הרישיון היה ארוך ומסורבל, לבקשה ציפה מסלול מפותל בין מכתבות הפקידים, בדרך לשולחנו של השר.
ר' משה שמע על התהליך הבירוקרטי המורכב, וידע שיזדקק לסייעתא דשמיא מיוחדת. בדרכו לפטרבורג הבירה עבר דרך ליאזנא, על מנת לבקש מאדמו"ר הזקן ברכה להצלחת תוכניתו.
אדמו"ר הזקן שמע את תוכניתו של ר' משה, ונענע בראשו לשלילה: "לא, אל תיסע לפטרבורג. מוטב שתיסע למוהילוב, תחפש שם מלמד בשם ר' ישראל, ותצרף אותו לנסיעתך לוילנה".
ר' משה חשש שאוזניו מטעות אותו. "לוילנה? השר נמצא הרי בפטרבורג, לא בוילנה..." מלמל במבוכה. "סע למוהילוב, ומשם לוילנה, ובורא עולם יהיה בעזרך", הפטיר הרבי.
'מוהילוב... וילנה...' הרהר ר' משה בפליאה, אולם, כמצות הרבי, שינה את מסלול נסיעתו.
בהגיעו למוהילוב פנה לבית המדרש המקומי ובירר היכן יוכל למצוא את ר' ישראל המלמד. הוא קיווה כי המפגש עם המלמד ישפוך מעט אור על התעלומה.
אולם תקוותיו נכזבו. ר' ישראל, יהודי בגיל העמידה, כלל לא הבין מדוע נטפלים דווקא אליו. "לנסוע איתך לוילנה?!" נדהם, "אני בסך הכל מלמד פשוט, ומימיי לא עסקתי בהשגת רישיונות להקמת בתי דפוס..."
"רבי שניאור זלמן מליאזנא הורה לי לצרף אותך למסע, ולכן אין כל ספק שתוכל לעזור לי", טען ר' משה. אולם ר' ישראל המלמד לא נמנה על עדת החסידים, ודבריו התמוהים של הרבי לא הרשימו אותו. "איך בדיוק אעזור לך?", היקשה המלמד, ור' משה חש כי הלה בטוח שנשתבשה עליו דעתו.
זמן רב עמל ר' משה לשכנע את ר' ישראל להצטרף לנסיעה, למרות סימני השאלה הרבים. הפציר בו חזור והפצר ואף הבטיח לפצות אותו בנדיבות על הימים בהם יתבטל ממלאכתו. לבסוף ניאות המלמד הנבוך להצטרף לנסיעה התמוהה לוילנה.
בהגיעם לוילנה השתכנו השניים בביתו של הגביר ר' מאיר רפאל'ס, מחסידיו של אדמו"ר הזקן.
שבת המלכה פרשה עליהם את כנפיה, והתעלומה עדיין לא נפתרה.
לאחר סעודת יום השבת הזמין בעל הבית את אורחיו לצאת לטיול קצר. "לא הרחק מביתי שוכן פארק יפהפה, נוכל לסייר בין שביליו ולנוח בצל העצים", אמר.
הרוח הניעה קלות את צמרות העצים. ציפורים השמיעו את קולן. השלושה שאפו אל קרבם את ניחוחות הפריחה, כשלפתע ניגש אליהם איש הדור בלבושו וקרא בקול נרגש: "ר' ישראל?!".
המלמד הביט באיש, בעל החזות הנכרית, מנסה לדלות את דמותו מזיכרונו, אך לשווא.
"אינך מכיר אותי?", שאל האיש באכזבה קלה. "לא, אינני מכירך", נענע ר' ישראל בראשו לשלילה, ולעצמו הרהר בפליאה על כך שהגוי שלפניו דובר אידיש רהוטה, שפה יהודית מובהקת.
"אני תלמידך, בערל! למדתי אצלך לפני כעשרים שנה..." הזכיר האיש, "ואכיר לך טובה עד סוף ימיי", הוסיף.
"תכיר לי טובה? על מה?" תמה המלמד. "פעם, בילדותי, עשיתי מעשה קונדס מסוים, ובני הקהילה לא ראו זאת בעין יפה. הם החליטו להענישני במלקות. עד היום זוכר אני את הבושה הגדולה שחשתי, כאשר חבריי ניצבו סביב והביטו בסקרנות במחזה. באותם רגעים העדפתי למות ולא להיות מושא ללעג. ואז הופעת אתה כמלאך משמים, ופרשת עליי את חסותך. כל ימיי אהיה אסיר תודה על החסד שגמלת עמדי", סיפר האיש, והמשיך לגולל את קורות חייו, מאז ימי הילדות הרחוקים ועד עצם היום הזה.
"עזבתי את הישיבה, עברתי לאוניברסיטה ועשיתי חיל בלימודיי. לאחר מכן התקדמתי מתפקיד לתפקיד, עד שהגעתי לתפקידי הנוכחי", סיפר בגאווה לא מוסתרת.
"מה תפקידך הנוכחי?", התעניין המלמד מתוך נימוס. "היום אני שר לענייני דפוס וצנזורה", השיב התלמיד לשעבר.
ראשו של ר' ישראל הסתחרר, והוא דימה שעצי הגן יוצאים במחול מטורף.
"שר לענייני דפוס...", מלמל, ונשען על ידו של ר' משה.
"כן, אני שר לענייני דפוס וצנזורה", חזר האיש על דבריו בפליאה. "בדרך כלל אני שוהה בפטרבורג, עיר המלוכה, אך לפני מספר ימים הגעתי לוילנה לנופש קצר".
"רוח הקודש", לחש ר' ישראל.
השר חפץ להשיב טובה למורו לשעבר. הוא הסכים לפגוש את השלושה ביום ראשון, וחתם בחפץ לב על הרישיון להקמת בית הדפוס בסלוויטה.
ר' משה נסע לליאזנא, כדי להודות לאדמו"ר הזקן על עצתו המופלאה. ר' ישראל המלמד הצטרף אליו, והפך לחסיד.
שמועות וסיפורים ח"ב עמ' 145