המילה 'גנב' (או 'גאנעב') – היא אחת המילים היותר ידועות בלקסיקון היהודי. גם אלו שלא יודעים אידיש מכירים את המילה הזאת. זאת מילה בעברית שמשתמשים בה גם בשפת האידיש, ואפילו בשפה הגרמנית נכנסה המילה הזאת למילון, ובגרמנית אומרים "גַנוּבים".
פרשת השבוע שלנו פותחת עם דין קצת מוזר. התורה מספרת לנו על עבד עברי – זהו אדם שגנב כסף ונתפס והובא לבית הדין ונשפט, ועליו להשיב את הגניבה אשר גנב, אולם אין לו כסף להחזיר. אומרת התורה שבמקרה כזה מוכרים את הגנב לעבד. מחפשים עבורו משפחה מאמצת שבביתם הוא יעבוד ושם ילמדו אותו להיות אדם פרודקטיבי, ובכסף המכירה משיבים את הגזילה.
לכאורה זה לגמרי לא מובן: כלום יתכן שהמצוה הראשונה שהקב"ה נתן לבני ישראל מיד לאחר מתן תורה תעסוק דוקא בדינים של גניבה? וכי לא יכלו להתחיל את פרשת משפטים במצוות יותר נעלות כמו אלו המוזכרים בהמשך הפרשה, כגון: לאהוב את הגר, לרחם על יתומים ואלמנות, להלוות כסף לעני וכו' וכו'. ישנם כל כך הרבה מצוות חיוביות והם גם הרבה יותר פרקטיות ומעשיות, ומדוע אם-כן בחרו להתחיל דוקא בדבר הנגטיבי והמבזה של דיני "גנב יהודי"?! ובפרט שמיד לאחר מתן תורה דינים אלו לא היו רלוונטיים, שהרי כולם היו עשירים ואף אחד לא היה צריך להזדקק לגניבה! ואפילו אם הוא כבר גנב – היה לו מאיפה לשלם, ואם-כן למה להתחיל דוקא עם דיני גנב?
ישנם כמה הסברים בדבר:
אחד הדברים שהתורה רצתה ללמד אותנו מיד לאחר מתן- תורה זה שאפילו אדם נחות ביותר שהגיע לשפלות כזאת שהוא נתפס בגניבה ומוכרים אותו לעבד – גם אדם כזה יש להגן על הזכויות שלו, גם הוא ראוי להתייחסות אנושית וחובה עלינו להגן על כבודו, אפילו אדם כזה אסור לבייש אותו וצריך לנהוג בו בחסד וברחמים. לכן הפרשה בחרה להתחיל דוקא באדם הכי נחות כדי ללמד אותנו כלל גדול בתורה, עד כמה ראוי לכבד כל אדם באשר הוא אדם (התועדויות תשמ"ז ח"ב ע' 281).
אבל למעשה יש כאן משהו יותר עמוק. אנו מוצאים בפרשה דין מיוחד בגנב: אם גנב נתפס בגניבתו הוא משלם את הקרן ובנוסף לזה עליו לשלם קנס. לעומת זאת, גזלן שנכנס לבנק ושדד את הקופאי ונתפס, התורה מחייבת אותו להחזיר את הקרן אבל לא מחייבים אותו לשלם קנס. נשאלת השאלה במה גרוע יותר הגנב שרק אותו קונסים בתשלומי כפל ולא את הגזלן. מסבירה הגמרא (ב"ק ע"ט, ב) שגזלן הוא אדם שעושה את מעשיו בגלוי באמצע היום, הוא לא מנסה להסתתר מעין רואים, יש בו מידה מסוימת של אמת, כולם יודעים מיהו ומהו והוא מוכן לעמוד מאחורי מעשיו. גנב לעומת זאת, זהו אדם שלא מוכן להודות שהוא עושה מעשים כאלו, להיפך הוא "משחק אותה" אדם ישר ונחמד, אבל הוא דוקר אותך מאחורי הגב בלילה בהחבא ובמחשכים הוא עושה את מעשיו.
מפני הגזלן אפשר להשמר, שכן אתה לפחות יודע עם מי אתה מתעסק, אולם גנב, לעומת זאת, יכול להיות אדם שאתה סבור לגביו שהוא החבר הכי טוב שלך! ולכן בגלל שהגנב מערים על הבריות הרי הוא חטא בכפליים, גם גונב את הבריות וגם מרמה אותם, ולפיכך עליו לשלם גם קנס. יתרה מזו, הגנב פוחד מבני אדם אבל אינו ירא מריבון כל העולמים, הוא "שכח" שעין רואה ואוזן שומעת וכו', גם בלילה וגם במחשכים, ולפיכך נגזר עליו לשלם קנס.
מסביר הרבי שכאשר מתבוננים ברעיון שעומד מאחורי התנהגותו של הגנב אנו מגלים שזה לא רק גנב, אלא כל אחד מאתנו שעושה דבר לא רצוי, מסתכל קודם לצדדים ומוודא שאף אחד לא רואה אותו. למשל, כשאדם מרכל על חבירו, הרי לעולם לא יעשה זאת בפניו. לחבר עצמו הוא יאמר רק שבחים וקומפלמנטים ורק מאחורי גבו הוא ירכל עליו דברים רעים – אם-כן בעצם הוא גנב, שהרי גם הוא עושה את מעשיו בסתר וגם הוא לא מוכן להודות במעשיו.
או אדם שאוהב לומר בדיחות על שוויגער'ס למשל... הרי לעולם הוא לא יתבדח בפני השוויגער שלו, אחרת הוא יהי' בצרות. (לקו"ש ח"ב ע' 673 ; תורת מנחם ח"לֹ ע' 112).
מסופר על רבי יוחנן בן זכאי שחי מאה ועשרים שנה, לפני פטירתו נכנסו תלמידיו לבקרו ובקשו ממנו "רבינו ברכנו, אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם"! שתפחדו מהקב"ה לפחות כמו שאתם פוחדים מאנשים אחרים. כששמעו התלמידים את ברכתו הם מאד נפגעו, האם זה מה שרבם מאחל להם לפני פטירתו? הרי זהו דבר שמתאים לומר לילד בכתה ה', שיפחד מה' לפחות כמו שהוא פוחד מהמורה, אבל לתלמידים ברי- מעלה של רבי יוחנן בן זכאי?!?...
ענה להם ריב"ז: "כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם" (ברכות כ"ח, ב). כלומר, כשאדם אחר נמצא בסביבה אנו מתנהגים כמו שצריך, אנו מתביישים לעשות הרבה הרבה דברים. דוגמא יותר פרקטית, כשאדם בא עם אשתו לבית-הכנסת הוא מתנהג הרבה יותר טוב מאשר בשעה שהוא בא לבד, היות שהוא יודע שיש "עין רואה"... אף- על-פי שישנה מחיצה בין גברים לנשים – הוא מודע היטב לכך שאשתו תדע איך הוא מתנהג ולכן הוא מתנהג כמו ילד טוב. וזה מה שרבי יוחנן בן זכאי איחל לתלמידיו, שיראתם מהקב"ה תהיה לפחות כמו הפחד מאשתך... שתהיה להם ההרגשה שגם הקב"ה נמצא בחדר.
למעשה רבי יוחנן העניק לתלמידיו ברכה גדולה ומשמעותית מאוד, מתנה חשובה מאין כמוה. כולנו מסתובבים תמיד מודאגים, דואגים לעסקים, דואגים לילדים, דואגים לבריאות, דואגים להורים, יהודים כל היום דואגים. כאשר יש לאדם את ההרגשה והתחושה שהקב"ה נמצא בסביבתו הוא לא דואג כל כך, כי כולנו מאמינים שהקב"ה שומר עלינו וכו'. אבל לאמיתו של דבר רק לאנשים ספורים אצלנו יש את ההרגשה הזאת שהקב"ה באמת נמצא אתנו והולך לצדנו ומחזיק לנו את היד ואין לנו מה לפחד משום דבר.
הדבר דומה לאדם שנכנס לפגישה עסקית חשובה, כולו לחוץ ודרוך, ופתאום הוא רואה מישהו שהוא מכיר מקודם מימים ימימה, מובן מאליו שהוא מיד מרגיש יותר נוח, כל הלחץ שלו יורד והוא מתחיל לחייך. ילד קטן כשאבא שלו נמצא לצדו הוא לא דואג, הוא יודע שיש מישהו שמגן עליו.
את ההרגשה הזאת רצה רבי יוחנן לטעת בלבבות התלמידים, שהם ירגישו שהקב"ה נמצא בתוך החיים שלהם בצורה כה מוחשית, כמו שאדם אחר נמצא בחדר ומתבונן בו. כאשר אדם מסתובב עם הרגשה כזאת האיכות של החיים שלו משתנה לגמרי.