בתלמוד הבבלי מסופר שפעם אחת גזרה מלכות הרשע של רומי, שלא יעסקו בני ישראל בתורה. בא אדם בשם פפוס בן יהודה, וראה שרבי עקיבא לא מתחשב בגזירת המלוכה, ומקהיל קהילות ברבים ומלמדם תורה.
שאל אותו פפוס: עקיבא, האם אינך חושש כי יתפסו אותך?
השיב לו רבי עקיבא במשל:
פעם אחת הלך השועל על שפת הנהר וראה דגים רצים ממקום למקום. כאשר שאל אותם השועל מדוע הם רצים, השיבו לו הדגים כי הם בורחים מן המכמורות שהציבו הדייגים בתוך הנהר.
השועל חשב כי הנה נקלעה לידיו הזדמנות פז להשביע את רעבונו. הוא פנה אליהם בתמימות מעושה: "מדוע שלא תעלו אל היבשה? אני ואתם נחיה בשלום זה לצד זה, כמו שאבותיי ואבותיכם חיו בשלום, וכך תנצלו מרשת הדייגים המאיימת עליכם ?"
צחקו עליו הדגים: "עליך נאמר כי אתה פיקח שבחיות? הלא אינך פיקח כי אם טיפש! אם בתוך המים מקור חיינו אנו חוששים כי משהו יארע לנו, הרי שמחוץ למים עלינו לחשוש פי כמה!"
"כך גם אנו" – סיים רבי עקיבא את דבריו. "על התורה נאמר ' כי הוא חייך ואורך ימיך'. אם אנו חוששים לחיינו כשאנו יושבים ועוסקים בה, בוודאי שיהיה עלינו לחשוש פי כמה וכמה אם לא נעסוק בה!"