פרשה שמחה באמת
סח הרבי הריי"צ: בשבת פרשת לך לך שנת תרנ"א נכנסתי בבוקר, לפני התפילה, לחדרו של אבי, הרבי הרש"ב, ומצאתי אותו יושב ליד השולחן במצב רוח מרומם. הוא עבר אז על פרשת השבוע, ודמעות זלגו מעיניו.
עמדתי נרעש מבלי להבין – כיצד שני דברים הפכיים אלו, מצב רוח מרומם ודמעות, עולים בקנה אחד? אבל לא העזתי לשאול את פי אבי לפשר הדבר.
בחודשי החורף של אותה שנה היה אבי בוחן אותי במוצאי שבת על מה שלמדתי במשך השבוע. אחרי הבחינה, כשאבי היה שבע רצון מתוצאות הבחינה, היה נותן לי "מתנה" – סיפור חסידי, בהדגשת והסברת מוסר ההשכל שיש ללמוד ממנו. לפעמים אף היה מעניק לי במתנה מאמר חסידות.
כך היה גם במוצאי שבת פרשת לך לך. אבי בחן אותי, ונתן לי במתנה מאמר חסידות, שפותח בדיבור המתחיל "תנו רבנן נר חנוכה", משנת תרמ"ג.
כה השתוקקתי לדעת מדוע בכה אבי בבוקר בשעה שקרא את פרשת השבוע, וכיצד ייתכן שבאותה שעה היה הוא במצב רוח מרומם. לא יכולתי להחליט בעצמי, האם לשאול את אבי על כך, או לא.
"מדוע אתה עומד ומהרהר?", שאל לפתע אבי. "אם יש לך מה לשאול או לומר, אל נא תתבייש".
אזרתי אומץ, ושאלתי על המראה שראיתי בבוקר. "הדמעות היו דמעות של שמחה", השיב לי אבי, והוסיף: "בשנים הראשונות של נשיאותו, אמר אדמו"ר הזקן ש"יש לחיות עם הזמן". צעירי החסידים שאלו את זקני החסידים מה משמעותה של אמרה זו. זקני החסידים התקשו גם הם להשיב על כך, עד שאחיו של אדמו"ר הזקן, המהרי"ל[1], הסביר את משמעות האמרה של הרבי כך: צריכים לחיות עם הזמן, כלומר: לא מספיק ללמוד את פרשת השבוע, כי אם "לחיות" עם אירועי ופסוקי הפרשה - "בכל שבוע, ובכל יום מימות השבוע, צריכים "לחיות" עם פרשת החומש השייכת לאותו היום".
לאחר ההקדמה המשיך הרבי הרש"ב להסביר את פשר דמעות השמחה: "פרשת בראשית היא פרשה שמחה. הקדוש ברוך הוא ברא את העולמות והנבראים והיה שבע רצון, בלשון הפסוק: "וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד". הפרשה היא שמחה, ובשבת בראשית שמחות כל קהילות ישראל על כך שהתחילו את התורה מחדש. ברם, סוף הפרשה אינו ערב כל כך.
"פרשת נח, לעומתה, היא פרשת המבול, שבוע עצוב ומדכדך. אבל בסוף הפרשה מסופר על לידת אברהם אבינו, והוא מעורר שמחה דווקא.
"אך הפרשה השמחה באמת היא פרשת לך לך – בכל יום משבוע זה חיים עם אברהם אבינו, הראשון שמסר את נפשו למען פרסום אלקות בעולם, ואת מסירות נפשו על התורה והמצוות מסר אברהם אבינו בירושה לכל ישראל".
ספר השיחות, תש"ב, עמ' 29 ----[1] הגאון החסיד רבי יהודה לייב, אחיו הצעיר של הרבי. מונה על ידו לנהל ולהדריך את קבוצות האברכים שלמדו והתעלו בחצר הרבי.