החייט המברך
בעיר ווילנה גרו שני יהודים פשוטים. למחייתם עבדו השניים כחייטים, ופרנסתם הייתה דחוקה מאד. התייעצו השניים בינם לבין עצמם, וגמרו אומר לעזוב את ווילנה לזמן מה על מנת להסתובב בין הערים והכפרים שסביב לה, ולעסוק בעבודות מזדמנות של חייטות - תפירת בגדים חדשים ותיקון הבלואים. כך, קיוו הם, יחסכו סכום כסף עבור מחייתם וישובו שמחים לביתם.
יצאו השניים לדרך, וכיתתו את רגליהם במשך שנים אחדות. אכן, ההצלחה האירה להם פנים, וברבות הימים הם אגרו סכום נאה.
בדרכם חזרה לווילנה נקלעו החייטים לכפר קטן, והתארחו באכסניה של יהודי. הסתבר שמארחם היהודי קיבל מינוי מאדון הכפר להיות "מוכסן", הממונה על הטיפול בכל ענייני הכפר. שוחחו עימו מעט ומיד הרגישו כי עניין מה מטריד את מנוחתו. לתומם שאלוהו לפשר הדבר.
בלב שבור שיתף אותם הכפרי בצרה גדולה שפקדה אותו. הפריץ עורך מסיבת נישואין לבתו בעוד מספר שבועות, וציווה עליו למצוא עבורו חייט, אומן במלאכתו, שיתפור לבתו בגדים נאים עבור המשתה החגיגי. עד כה כבר הספיק הכפרי להביא אל אדונו חייטים מומחים ומפורסמים מהערים הסמוכות, אך אף לא אחד מהם מצא חן בעיני האדון. אמש הודיע לו הפריץ כי אם לא ימצא עבורו חייט מתאים, הוא יפטר אותו ואף יגרש אותו ואת בני משפחתו מהכפר.
אך סיים היהודי את דבריו, ודמעות פרצו מעיניו. שמעו החייטים את הדברים, והבינו כי יד ההשגחה העליונה כיוונה אותם לפגוש במוכסן. "גש נא לאדון, ואמור לו כי מצאת שני חייטים, מומחים באומנותם, וכדאי לנסותם", זירזו אותו שני החייטים.
ביטל הכפרי את הצעתם. "חייטים פשוטים אתם, תופרי בגדי איכרים. כיצד אוכל להתעלל באדון ולשלוח אתכם אליו? הלא חייטים ידועים ומפורסמים לא הצליחו לרצותו, כלום אעיז להציע לו אתכם?".
"וכי מה יש בידך להפסיד?", המשיכו החייטים להפציר. "עד כה מאס האדון בחייטים מפורסמים. אין זה אלא סימן משמים שהעבודה נועדה לנו". הפצרותיהם החוזרות ונשנות הועילו, והיהודי ניגש אל אדונו כדי להציג לפניו את החייטים "המומחים" שמצא.
פנה האדון לחייטים והסביר להם על חשיבות מסיבת הנישואין שעתיד הוא לקיים. הוא ביקשם להכין עבורו בגד לדוגמה. כששבו החייטים עם הבגד שהכינו, שריקה של התפעלות נפלטה מפיו של האדון. לתדהמתם, התחיל האדון להלל ולשבח את טיב עבודתם.
ללא שהיות הושיב האדון את שני היהודים בביתו, ומסר בידיהם את העבודה כולה – לתפור עבורו ועבור כל בני ביתו את בגדי הנישואין. הוא אף קרא אליו את היהודי, מוכסן הכפר, הרעיף עליו דברי שבח על שהצליח למצוא חייטים מומחים כאלה, והודיעו שיוכל להוסיף לשבת בשקט ובשלווה בכפר לאורך ימים.
סיימו החייטים את עבודתם, הבגדים מצאו חן בעיני האדון ובעיני משפחתו, והוא שילם להם ביד נדיבה. שמחו החייטים על העבודה שזימן להם הקדוש ברוך הוא, ושמחו גם על שהיה להם חלק בהצלת המוכסן היהודי.
טרם צאתם לדרכם באו להיפרד מהפריץ. פנתה אשת האדון אל בעלה ואמרה: "ראה עד כמה שמחים החייטים מכך שחברם היהודי לא יגורש מהכפר. ספר להם על היהודי שכלאת בבית השבי, הם בטח יחפצו לפדות אותו ולהוציאו לחופשי".
סיפר להם האדון על יהודי שלא עמד בתשלום דמי החכירה שהיה חייב לו, ולכן יושב עם בני משפחתו בכלא זה זמן רב.
שאלו החייטים: "מה סכום החוב המצטבר של יהודי זה?". "שלוש מאות רובל כסף", השיב האדון.
כששמעו את הסכום האדיר הנקוב, נחמץ ליבם בקרבם. החלו השניים להתייעץ בינם לבין עצמם. "אין גדולה ממצות פדיון שבויים", אמר אחד מהחייטים לחברו. "הרווחנו יחדיו סכום כסף נאה במהלך החדשים האחרונים, הבה ונקיים את המצוה". חברו הרהר בדבר, ומיד החליט: "אילו היה מדובר בסכום קטן, ייתכן שהייתי מסכים להשתתף איתך במצוה הגדולה של פדיון שבויים, אך הסכום הנקוב גדול מדי!".
שקע החייט הראשון במחשבות, ואז פנה לחברו: "הקשב נא! רצוני לבטל את השותפות שעשינו בינינו! הבה ונערוך חשבון מדויק של הכספים שהצטברו ונפרק את השותפות. תן לי את הכסף המגיע לי בחלקי".
ישבו וערכו חשבון, ומצאו כי לכל אחד מגיע סכום של שלוש מאות רובל כסף בדיוק! בסכום זה תלויה חירותם של היהודי המסכן הנמק בבור הכלא עם כל משפחתו האומללה.
כל ניסיונותיו של החייט להניא את חברו מויתור על הונו שצבר עלו בתוהו. הלה היה נחוש בדעתו לקיים את המצוה הגדולה. לקח את צרור הכסף שהרוויח ביגיעה רבה, מסרו לאדון, וביקש את שחרורו המיידי של היהודים היושבים בבור.
האדון הוציא לחופשי את השבויים, הציג אותם לפני החייט, והודיעם שהיהודי הזה שילם את חובם ופדה אותם מן הכלא. נפלו בני המשפחה על צווארי החייט, פרצו בבכי של שמחה, והודו לו על רוב טובו וחסדו.
חזרו השניים לווילנה. האחד עם צרור כספו בידו, ואילו חברו בידיים ריקות. הראשון החל עוסק במסחר, ומהכסף שהרוויח התעשר בעושר רב. ואילו חברו, זה שבא בלי פרוטה, נהיה עני מרוד ביותר עד שנזקק לבריות. היה הולך האיש ברחובות, שחוח ועצוב, דומה כי זקנה קפצה עליו בטרם מועד. הכול כינוהו "החייט בעל המרה שחורה".
אירע שניגש החייט אל אחד מתושבי ווילנה וביקשו נדבה כדי להשביע את נפשו הרעבה.
"ומה תיתן לי בתמורה?", שאל האיש בזחיחות הדעת. "אתן לך ברכה!", השיב החייט.
העניק הלה נדבה, קיבל את הברכה, ושכח מכל האירוע.
האיש היה סוחר בפשתן. באותו יום האירה לו ההצלחה פנים באופן מיוחד. כל עסקיו הצליחו באורח פלא. הרהר הלה בלבו – 'מי יודע? אולי ברכתו של "החייט בעל המרה שחורה" היא שעמדה לי בעסקיי...'.
כעבור מספר שבועות עמד הסוחר לפני נסיעה חשובה לצורך עסקיו, והחליט לבקש את ברכתו של החייט העני, הפעם ברצינות. חיפש את החייט, העניק לו נדבה וביקש שיברכהו. למרבה הפלא שוב הצליח באופן מיוחד ובלתי רגיל. הבין הסוחר כי יש דברים בגו. מכאן ואילך, בכל פעם שנסע לענייני מסחר ביקש את ברכתו של החייט.
שמר האיש את הדבר בסוד, ובמשך חודשים ספורים התעשר מאד – בזכות ברכותיו של החייט.
כאשר הגיעו ימי החגים, התאספו בביתו של אותו סוחר קרוביו ובני משפחתו, ושוחחו על עסקיו המצליחים. כטוב ליבו ביין סח להם האיש על מקור הצלחתו – הלא הוא החייט וברכותיו. מרגע שגילה את הדבר, פשטה השמועה בכל העיר. הסוד התגלה. מעתה ידעו הכול כי "החייט בעל המרה שחורה" כוחו רב בברכות, וכי משמים העניקו לו מפתח של ברכות. היו נוהרים אליו אנשים נשים וטף, נותנים לו דבר מה ומבקשים את ברכתו. את אשר יברך, יבורך...
•
פעם אחת נקלעו שניים מתלמידי הבעל שם טוב לעיר ווילנה, ועד מהרה הגיע לאזנם דבר הפלא על אודות החייט האגדי שכל ברכותיו מתקיימות במילואן. כאשר חזרו אל הבעל שם טוב, סיפרו לו התלמידים על דבר הפלא המתרחש בווילנה. ביקש מהם הבעל שם טוב כי בפעם הבאה שיבקרו בווילנה, יואילו להביא עימם אליו את החייט המופלא. כאשר ביקרו התלמידים בווילנה שנית, הפצירו בחייט בעל המרה שחורה להצטרף עימם לנסיעה למז'יבוז', אל הבעל שם טוב.
כשבא החייט לפני הבעל שם טוב, שאלו הצדיק במה זכה לכוחו המיוחד, לכך שכל ברכותיו מתקיימות. עמד החייט ושתק. הסתבר שהחייט כלל לא ידע על הפלאים שהוא עצמו מחולל.
ביקש ממנו הבעל שם טוב לספר לו את תולדות חייו. בין הדברים סיפר החייט כיצד פדה את משפחת השבויים מן הבור תמורת כל כספו שצבר במשך שנים. הפסיק אותו הבעל שם טוב ואמר: "זהו זה! מכאן הכוח שהעניקו לך משמים לברך!".
בירך אותו הבעל שם טוב בכל טוב. עד מהרה התרפא החייט מעצבותו, ואט אט החל לחוש כיצד נפתחים לו מעיינות החכמה. נשאר החייט אצל הבעל שם טוב, למד את תורתו, והפך לאחד מתלמידיו המובהקים.
סיפורי חסידים, עמ' 30