מפולוצק לולדימיר – לשם מה?
אחד מחסידי הרבי המהר"ש, יליד העיר פולוצק, היה צורף זהב ומתקן שעונים. פעם ביקש את ברכתו של הרבי להעתיק את מגוריו אל העיר ולדימיר ברוסיה הפנימית. לאחר שקיבל את ברכת הרבי, העתיק את מגוריו. במקום החדש ראה ברכה בעמלו, ומעתה פרנסתו הייתה מצויה בשפע.
אך חיסרון אחד בולט היה לו למקום המגורים החדש. פולוצק, עיר מגוריו הקודמת, הייתה עיר של תורה ויראה, מלאה ביהודים כשרים, עובדי ה' ויראי אלקים. שכנו בה ישיבות, "חדרים" ובתי כנסיות רבים, שמתפללים בהם מעלות השחר ועד חצות הלילה. לעומת זאת, העיר ולדימיר הייתה מלאה ביהודים בורים ועמי הארץ, שבקושי ידעו להתפלל מתוך הסידור. רוב התושבים היהודיים בולדימיר היו "קנטוניסטים[1]" לשעבר, או אנשי צבא... הכול דיברו בשפה הרוסית, ונראו כגויים בלבושם ובאורחות חייהם.
חלפה תקופה לא ארוכה, והחסיד בא אל הרבי המהר"ש.
"יש לך קביעות עתים ללמד תורה ברבים?", שאל אותו הרבי. "לומד אני תורה לעצמי, שעה בכל יום, אך אין לי שיעורי תורה עם אחרים", השיב החסיד, ואף הסביר את טעם הדבר – "עליי להכין במהלך השבוע את קריאת התורה בשבת, מכיוון שאני היהודי היחיד בעיר היודע לקרוא בתורה. לפיכך אין זמן בידי ללמד תורה לאחרים".
המשיך הרבי ושאל: "אם כן, מדוע נסעת לשם? מדוע החלפת את העיר פולוצק, עיר ואם בישראל, בעיר ולדימיר, עיר שוממה מיודעי תורה ומחבבי מצוה?".
"אכן, רבי, ליבי כואב עליי על אשר החלפתי את עיר מולדתי בעיר השוממה, אך מה יכולתי לעשות ופרנסתי בפולוצק הייתה דחוקה מאד, ואילו בעיר ולדימיר יש לי פרנסה בשופי?".
דממה נפלה בחדר.
"האם הרבי חפץ שאשוב לפולוצק?", שאל החסיד בכאב. "הלא בשעה שביקשתי את ברכת הרבי, הביע את הסכמתו למעבר, ואף בירך אותי".
הוכיח הרבי את החסיד במילים קשות: "טועה אתה! לא לשם פרנסה גשמית הוביל אותך ה' יתברך לדור בעיר ולדימיר. המאמין בה' יתברך ובהשגחה פרטית, מוכרח להבין שלשם פרנסה גשמית לא יעקור הקדוש ברוך הוא יהודי עם משפחתו מעיר יהודית ויעבירו למדבר שממה, בין עמי הארץ ובורים!".
"וטעות נוספת בידך", המשיך הרבי. "יהודי שחושב שה' יתברך גורם לו לעבור ממקום למקום בגלל פרנסה הוא מקטני אמונה! וכי פרנסתך היא היותך צורף כסף וזהב ושען? הלא ה' הוא הנותן לחם לכל בשר, ומה הבדל יש אם היהודי מתגורר בפולוצק או בולדימיר?! נתתי לך את ברכתי שתצליח, אולם ברכה עוזרת רק כאשר עושים, אך כאשר לא עושים - גם ברכה לא יכולה להועיל...".
"ה' יתברך העביר אותך מפולוצק לולדימיר, והביאך בין היהודים הפשוטים, ה"קנטוניסטים" וחיילי ניקולאי, כדי שתקרב אותם ליהדות ולאביהם שבשמים! כך לימדנו מורנו הבעל שם טוב - ה' יתברך מביא נשמה יהודית לעולם הזה, היא חיה כאן שבעים או שמונים שנה, והכול כדי לעשות טובה ליהודי בגשמיות ובפרט ברוחניות".
אגרות קודש - אדמו"ר הריי"צ, חלק ז, עמ' כ ----[1] ילדים שגויסו בכוח לצבא הצאר. במחנות הכפייה הם עברו "חינוך מחדש" שכוונתו הייתה עקירת האמונה ושמירת הדת מחייהם של הילדים הרכים, והכנתם לשירות בצבא הרוסי. רבים מאד מאותם "קנטוניסטים" אכן איבדו את האמונה ומחקו כליל את זהותם היהודית.