הכפרה
אלול תקנ"ב.
חסידיו של אדמו"ר הזקן הבחינו כי דבר מה אינו כשורה. הצדיק מרבה להסתגר בחדרו, הבעת פניו קודרת, ועיניו מביעות דאגה עמוקה.
הם אף זכרו היטב את האירוע שהתרחש בבית הרבי בחג השבועות. בעיצומה של סעודת החג, החל הרבי לזעוק מקירות לבו, קורא לרבותיו הקדושים, המגיד ממזריטש והבעל שם טוב: "אנא! עוררו רחמים רבים בעדי, בעד תלמידיכם, בעד מקושריכם ובעד תורתכם... אוי! גוואלד! אבינו שבשמים, חוס ורחם עלינו!...". כך זעק הרבי, ובתוך כך נפל מתעלף. רק הודות לכניסת נכדו הקטן אל החדר, התעורר הרבי מעלפונו החזק.
כעת נחרדו החסידים ונתקפו בהלה גדולה. למרות מאמציהם, לא הצליחו החסידים לגלות מה מטריד את רבם. חרדה עזה לפתה את ליבם, והם חשו חסרי ישע נוכח האיום הנסתר.
באחד הימים קרא הרבי לבתו, הרבנית דבורה לאה, ותיאר בפניה את המצב העגום: "כדי שהאילן יצמח לתפארת וייתן פירות טובים, יש לטפחו שנים ארוכות. תורת החסידות היא עץ החיים, ממנו שואבים היהודים חיות לעבודת הבורא. רציתי להשקיע את כל כוחותיי בטיפוחו של עץ החיים. השתדלתי להפיץ את רעיונותיה של תורת החסידות. אולם, כעת התעורר קטרוג בשמים, המאיים לגדוע את האילן.
"מורי ורבי, המגיד ממזריטש, הזהיר אותי כי יגיעו זמנים קשים, אך הבטיח שבכל עת יסייעו לי מן השמים. עכשיו ראיתי את מורי ואת רבו, הבעל שם טוב הקדוש, ופניהם שחורות...".
לאחר מכן סיפר הרבי לבתו כי נגזר עליו למות. הוא אינו דואג לחייו שלו, אלא לתורת רבותיו. מי ימשיך את מפעל חייו הנעלה? הכול עלול להתמוטט, ועדת החסידים תתפזר כצאן שאין לו רועה.
הרבנית הייתה נסערת. היא הבינה את חומרת המצב, אך לא ידעה כיצד תוכל לסייע לאביה הצדיק. לאחר ימים מספר, מלאי לבטים נפשיים קשים ומייסרים, קיבלה החלטה. היא קראה לשלושה מזקני החסידים, וביקשה שיישבעו לה שיקיימו כל דבר שתבקש.
לאחר התייעצות הגיעו החסידים למסקנה כי הרבנית יודעת מה מטריד את אביה, ועליהם לשמוע בקולה על מנת להסיר את האיום הנורא.
"בתור חסידים מחויבים אנו למסור את נפשנו למען הרבי ותורתו!", פתחה הרבנית, כשהבכי חונק את גרונה. "אני דורשת מכם להישבע בשבועה חמורה שתקיימו כל מה שאומר לכם, גם אם הדבר נוגע בחיי אדם".
החסידים נבהלו מדבריה, אולם הסכימו להישבע. הרבנית סיפרה להם את אשר שמעה מאביה, ולבסוף קראה: "אני ממנה אתכם לבית דין. כדיינים, יש לכם כוח לפסוק שאני אהיה כפרתו של אבי. אני הולכת למיתה, ואבי ילך לחיים טובים וארוכים כדי לטפח את האילן אשר נטע".
הרבנית לא הסתפקה בפסקו של בית הדין. בערב ראש השנה ניגשה אל ארון הקודש, פתחה את דלתותיו לרווחה, והכריזה: "הנכם עדים שבפני ספרי התורה הקדושים אני מקבלת על עצמי בדעה צלולה, שאני, דבורה לאה בת שטערנא, אחליף את אבי, שניאור זלמן בן רבקה. הוא יישאר בחיים, ואני אהיה תמורתו!...".
•
ליל ראש השנה. בדרך כלל הרבי לא נוהג לדבר בשעות נשגבות כאלו, אולם, הפעם משנה הוא ממנהגו. הוא חש בסכנה המרחפת מעל ראש בתו האהובה, ורוצה לברך אותה בשנה טובה.
הבת מודעת לכוחה של ברכת צדיק, וחוששת כי תוכניתה עלולה להיפגע נואשות והיא לא תוכל למסור את נפשה תחת נפש אביה. על כן, ממהרת לקטוע אותו ואומרת: "לשנה טובה תכתב ותחתם. אבא, אנא, אל תדבר כעת".
•
כעבור יומיים, בג' בתשרי תקנ"ג, עלתה נשמתה הטהורה של הרבנית דבורה לאה לגנזי מרומים. בת עשרים ושש הייתה כשיצאה נשמתה בטהרה, והותירה אחריה בעל וילד קטן שאך מלאו לו שלוש שנים.
בקשתה האחרונה הייתה שאביה יפרוש את חסותו על היתום, וידריכו בדרך התורה.
הצדיק קיים את הבטחתו לבתו והתמסר לחינוך נכדו. למי שתמהו לפשר הקירוב הנדיר והחיבה המיוחדת שרחש הרבי לילד הקטן, הסביר: "הלא בתנאי זה מסרה אמו את נפשה!...".
כשגדל הילד, הפך לרבי, רבי מנחם מענדל, הנודע בשם הרבי ה"צמח צדק", הנשיא השלישי של חסידות חב"ד.
ליקוטי דיבורים, חלק א, עמ' מא. חלק ד, עמ' תרסו. ספר השיחות, קיץ ת"ש, עמ' 39, 64. תש"א, עמ' 146