"גם גוף קדוש – בשר הוא"
הבעל שם טוב חיבב מאד יהודים פשוטים, והיה נוהג לקרב אותם אליו. שיטתו זו הייתה ידועה ומפורסמת, אולם, היו תלמידי חכמים וגאונים, ומהם אף צדיקים מחסידיו, שלא השכילו להבין הנהגה זו של הבעל שם טוב, ואף הרהרו אחר הנהגת רבם בקירוב עמי הארץ.
מעשה שהיה כך היה: באחת משבתות הקיץ באו אל חצרו של הבעל שם טוב אורחים רבים, ובהם אנשים פשוטים ביותר – עובדי אדמה, בעלי מלאכה, סנדלרים, חייטים, סוחרי שוק וכדומה.
הנוהג המקובל היה שהאורחים שבאו לחצר הבעל שם טוב לשבת, סעדו עימו את סעודת ליל שבת וכן את הסעודה השלישית, ואילו הסעודה השנייה, המתקיימת אחרי תפילת הבוקר, נועדה רק עבור התלמידים – ה"חבריא קדישא".
במהלך סעודת ליל שבת, גילה הבעל שם טוב חיבה יתירה לאורחים הפשוטים, וזיכה אותם בקירובים מיוחדים. לאחד מזג יין מגביע הקידוש שלו, לחברו העניק הבעל שם טוב את כוסו כדי שיקדש עליה, אחדים קיבלו מידיו הקדושות לחם מאותן חלות שבירך עליהן בעצמו, והיו שקיבלו דגים ובשר מאלו שהונחו בקערתו.
אופן הקירוב של הבעל שם טוב באותה שבת וגודל החיבה שהראה ליהודים הפשוטים, הפליאו מאד את תלמידיו – ה"חבריא קדישא".
למחרת התאספו התלמידים לסעוד את סעודת השבת עם רבם הנערץ, ללא נוכחות אנשים נוספים. הבעל שם טוב סידר את מקומות הישיבה של התלמידים, כדרכו, באופן מסודר, איש איש על מקומו הקבוע. במקביל, האורחים הרבים שפקדו את העיר ידעו היטב כי אין להם רשות לסעוד עם הצדיק בסעודה זו, ומשום שהיו אנשים פשוטים ביותר, ואף בקושי ידעו קרוא וכתוב, התקבצו בבית הכנסת והחלו לקרוא פרקי תהלים.
ישבו חברי ה"חבריא קדישא" וסעדו את סעודת השבת על שולחנו של רבם הקדוש, הבעל שם טוב. במהלך הסעודה דרש הבעל שם טוב וביאר דברים סתומים ועמוקים בתורת הסוד, ותלמידיו התענגו בנועם אלקי. הבחינו התלמידים כי רוחו של הבעל שם טוב טובה עליו, והחלו מזמרים ניגונים שונים, חשים בליבם שמחה של קדושה והתעלות, הודאה לה' על הטוב והחסד שעשה עימם, על שזיכה אותם לחסות בצילו של הבעל שם טוב הקדוש, לשאוב מתורתו ומחכמתו.
בעת ששמעו התלמידים את דברי התורה של רבם והרגישו בערבות ובמתיקות שבמאמריו, צפו ההרהורים על הקירובים שמעניק רבם הגדול לאנשים פשוטים. המחשבות לא נתנו להם מנוחה. 'הלא כאשר אנו, בני ה"חבריא", יושבים סביב מורנו, אנו לומדים את רזי החכמה שהוא מגלה ומתענגים על דבריו עונג רב. ואולם, כשמתקבצים בעלי המלאכה והאנשים הפשוטים, אין הם מבינים כלל את עומק דברי קדשו של הבעל שם טוב! יהודים אלו מפריעים בעצם נוכחותם לאווירת הקדושה והרוממות שעל שולחנו הקדוש של הרבי...'.
המחשבות ממשיכות להתרוצץ. 'מדוע מקרב הבעל שם טוב את האנשים הללו אליו בחיבה מיוחדת ומאירת פנים כזו? כיצד מעניק להם מיינו, ועוד נותן את כוסו המיוחד לאחד מאלו הפשוטים?...'.
בעוד הם טרודים במחשבות הבחינו לפתע כיצד פניו של הבעל שם טוב עוטות ארשת רצינות והוא שרוי בדבקות גדולה. מתוך דבקותו החל לומר דברי תורה בעניין מעלת עבודת ה' של האנשים הפשוטים, וכה אמר: "אמרו רבותינו: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם". עבודת ה' של היהודים הפשוטים, להיותם בהכנעה תמידית, בשפלות, היא עבודה בדרגה הגבוהה של "בעלי תשובה", השזורה בחרטה על העבר וקבלה טובה על להבא, ומעלת עבודתם גדולה על עבודת הצדיקים". במשך שעה ארוכה הוסיף לבאר בעניין זה כהנה וכהנה.
כשסיים לבאר את העניין, החלו התלמידים לזמר שירים וניגונים. הם הבינו היטב כי מורם ורבם הרגיש במחשבותיהם והרהוריהם, ולכן אמר את מה שאמר.
בשעה שניגנו התלמידים, היה הבעל שם טוב נתון בשרעפיו, עד שסיימו את הזמר. או אז, פתח את עיניו הקדושות, הביט בפני התלמידים שעה ארוכה, ואז ציווה שכל אחד מהם יניח את יד ימינו על כתפו של חברו היושב לידו, כך שכולם יהיו ישתלבו ויתחברו אלו באלו במעגל אחד. אחר כך הורה לשיר כמה ניגונים בעיניים עצומות, והוסיף והורה להם לא לפקוח את עיניהם עד שיקבלו ממנו ציווי מפורש.
הצדיק עצמו, שישב בראש השולחן, הניח את יד ימינו על כתף התלמיד היושב מימינו, ואת יד שמאלו על כתף התלמיד היושב משמאלו. לפתע פתאום שמעו התלמידים ניגון נעים, בלול בקול של תחנונים המחריד את הנפש. שומעים הם קול ערב של יהודי המשתפך לפני קונו, וקורא בקול נעים: "אוי, ריבונו של עולם! "אמרת ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים"...", וחברו מזמר כנגדו בקול זמר ערב: "איי, ריבונו של עולם! "בחנני ה' ונסני צרפה כליותיי ולבי"...".
קולות התחנונים המופלאים הולכים וגוברים. שומעים הם קול של נגינה זכה: "טאטע הארציקער, אב רחום! "חנני אלקים חנני כי בך חסיה נפשי ובצל כנפיך אחסה עד יעבור הוות"...", וחברו מנגן: "איי, גוואלד! אבינו שבשמים, זיסע פאטער! "יקום אלקים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו"...". שומעים הם זעקה בקול המרעיד את הלב: "אבא יקר! "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך ה' צבאות מלכי ואלקי"...", וחברו זועק בקול של תחנונים: "ליבע פאטער, אבא אהוב ורחמן! "שובנו אלקי ישענו והפר כעסך עמנו"...".
במשך דקות ארוכות האזינו התלמידים, אחוזי התפעלות, לקולות פסוקי התהלים הנפלאים, ועיניהם עצומות. קולות השירה והזמרה של פסוקי התהלים גרמו להתעוררות גדולה של ה"חבריא". ליבם נשבר בשמעם את פסוקי התהלים הנאמרים מלב זך, וכל אחד מהם מייחל ומהרהר לעצמו, 'הלוואי שאזכה בעצמי להתפלל ולעבוד את ה' בלבביות כזו, בחום נפלא כל כך!'.
מקץ שעה ארוכה בה שמעו את קולות התפילה מעומק הלב, הסיר הבעל שם טוב את ידיו הקדושות מעל כתפיהם של התלמידים שישבו לצדדיו, ובבת אחת חדלו הקולות המתוקים. הוא ציווה לתלמידיו לפתוח את עיניהם ולנגן אי אלו ניגונים. אחר כך שקע בדבקות גדולה ואמר: "השיר והזמר ששמעתם הוא הוא שירתם וזמרתם של אנשים פשוטים האומרים תהלים בתמימות, מקרב לב עמוק, באמונה פשוטה.
"הביטו נא וראו, תלמידיי היקרים! ומה אנחנו, שאין אנו אמת לאמיתה, כי הגוף אינו אמת ורק הנשמה היא אמת, ובכל זאת אנחנו מכירים את האמת, מרגישים את האמת ומתפעלים התפעלות עצומה מאמירת התהלים של אנשים פשוטים אלו – קל וחומר כאשר מדובר על הבורא יתברך, שהוא אמת לאמיתו, אין לשער את גודל הנחת רוח שיש לו מאמירת פרקי תהלים של אותם אנשים פשוטים...".
•
כשתיאר המגיד ממזריטש באזני תלמידו, אדמו"ר הזקן, את קולות התפילה ששמע באותו מעמד ומחזה נשגב, שיתף אותו גם בתחושותיו באותם רגעים. "בעת ההיא, כששמעתי את השיר והזמרה של מזמורי התהלים, הגעתי עד ל"כלות הנפש". התעוררו בי געגועים עזים עד למדרגת "אהבה בתענוגים", כמותם עדיין לא זכיתי לחוש אף פעם. אפילו הסנדלים שעל רגלי היו רטובים מזיעה ודמעות של תשובה פנימית, מעומק הלב".
בעקבות המאורע המסעיר השכילו תלמידי הבעל שם טוב להעריך את כוחם ומעלת עבודתם של היהודים הפשוטים.
•
"במשך תקופה ארוכה מאד הייתי בצער גדול", המשיך וסיפר המגיד לתלמידו. "הצטערתי על כך שהרהרתי אחרי הנהגותיו הקדושות של כבוד קדושת מורי ורבי, הבעל שם טוב. ערכתי כמה "תיקונים" כדי לתקן זאת, אך לא מצאתי מרגוע לנפשי.
"באחד הלילות ראיתי מחזה נעלה ונורא. בחזיון מתהלך אני בין ההיכלות בגן עדן. בהיכל אחד רואה אני תינוקות של בית רבן יושבים ולומדים חומש, ובראש השולחן יושב משה רבינו בעצמו. האזנתי ללימודם של הילדים, ושמעתי כי לומדים הם פסוקים מפרשת לך לך. אחד מהילדים קרא בקול רם את הפסוק: "וייפול אברהם על פניו ויצחק, ויאמר בלבו: הלבן מאה שנים יולד? ואם שרה, הבת תשעים שנה תלד?".
"משה רבינו פתח והסביר להם את הפסוק. "דעו כי פירושים רבים נאמרו על פסוק זה, המסבירים את הקושי בפסוק: כיצד ייתכן שלאברהם אבינו היו ספקות, לכאורה, בקיום הבטחת ה'? עליכם לדעת כי כל הפירושים שנאמרו – אמת הם. אולם, אין מקרא יוצא מדי פשוטו! ואם תשאלו כיצד ייתכן שאברהם יסתפק במאמר ה', דעו נא שזהו מצד הגוף, כי גם גוף קדוש – בשר הוא".
"כששמעתי את דבריו של משה רבינו", סיים המגיד, "הבנתי שמצד הגוף יכולים ליפול מעצמם הרהורים שאינם מתאימים למהות מדרגתו האמיתית של האדם! דבר זה הרגיע את רוחי...".
קובץ מכתבים, עמ' 194