הבעל שם מסלק את הרוחות
אימה נפלה על תושבי הרחוב הפורטוגלי בפוזנא.
השמועה עברה מפה לאוזן. בבית שהיה שייך לצורף המנוח, השתכנו רוחות!
מדי ערב, עם רדת החשיכה, היו נשמעות מן הדירה הריקה צווחות מקפיאות דם וקולות הוללות של שיכורים. השכנים לא הצליחו לעצום עין כל הלילה מפחד וחרדה.
דיירי הבניין המבוהלים החלו לעקור ממנו את דירותיהם. ראשון העוברים היה רבי ברוך "הבטלן"[1], תלמידו של רבי יואל, הבעל שם מזאמושטש.
כאשר נסע רבי ברוך אל רבו, סיפר לו אודות הרוחות שהשתכנו בדירתו הריקה של הצורף. "בגללן נאלצתי לעקור את דירתי משם, וגם הדיירים האחרים סובלים מאד", סיפר.
רבי יואל התעניין אודות אישיותם ומעשיהם של בעלי הבניין, הצורף, אביגדור טוביה, ואשתו, שרה גיטל. רבי ברוך סיפר שבעל הבניין נהג להשתכר ולשחק בקלפים, והירבה לנבל את פיו. למרות שהיתה לו הכנסה מכובדת מהשכרת הדירות בבניין, עסק אף במלאכת הצורפות, ולקוחותיו היו בעיקר נשות הפריצים. למרות גסות רוחו, הוא נהג לפזר ממון רב לצדקה.
אשתו, שרה גיטל, היתה אישה טובת לב, שהתמסרה להכנסת אורחים, הכנסת כלה וסיוע ליולדות עניות. עם זאת, הייתה מקללת לעיתים קרובות. אחת הקללות השגורות ביותר על פיה הייתה: "ייקח אותך השד!". אנשים פחדו ממנה, מפני שמועות על פגיעתן האיומה של קללותיה.
לבני הזוג לא היו ילדים, ודירתם, השוכנת בבניין שבבעלותם, נותרה ריקה לאחר פטירתם מהעולם.
"יש לדאוג לתיקון נשמותיהם של בני הזוג. ראשית, יש למסור את הבניין לידי הקהילה, ולייסד בו בית מדרש".
לאחר שיורשם של בני הזוג העביר את הבניין לבעלות הקהילה, החלו ההכנות לקראת חנוכת הבית.
הבעל שם נתן לתלמידו רבי ברוך הנחיות מדויקות, כיצד לפעול לסילוק הרוחות.
בינתיים עזבו כל הדיירים את הבניין הנורא, הרחוב כולו רעד מפחד, והשמועות אודות השדים הגיעו אף לאוזניו של מושל פוזנא, שהיה נוצרי אדוק. המושל ביקש מהבישוף המקומי להגיע אל הבית ולגרש את הרוחות. הבישוף אסף מספר כמרים, ויחד החלו להקיף את הבניין, ממנו בקעו צווחות מפחידות. הכמרים מלמלו מילות תיפלה, כשלפתע נפתח אחד החלונות, והופיעו בו מספר פרצופים מטילי אימה ששרבבו לשונות ארוכות. אימת מוות נפלה על הכמרים, והם מיהרו להימלט על נפשם.
כאשר שמע על כך רבי ברוך, הבין כי הגיע הזמן לקידוש שם שמים, והחל לבצע בדייקנות את הוראות רבו.
רבי ברוך, יחד עם עוד תשעה תלמידים של רבי יואל בעל שם, צמו יום שלם, ובכל הלילה שלאחריו עסקו בתורה. למחרת בבוקר טבלו במקווה טהרה, מכוונים את כל הכוונות העליונות כפי שמסר להם מורם ורבם.
לאחר הטבילה הלכו לבית הכנסת, נטלו שלושה ספרי תורה עטופים טליתות, ועם הספרים בידיהם צעדו לעבר ביתו של הצורף. יחד עימם צעדו מאות אנשים מסוקרנים.
מתוך הדירה הריקה נשמע רעש מחריד. נביחות כלבים, קריאות תרנגולים, צהלות סוסים וקרקור צפרדעים.
על הנוכחים נפל פחד עצום, ורק תלמידי הבעל שם לא איבדו את שלוותם. "רוחות, הסתלקו מכאן!", קראו שלוש פעמים, בקול בוטח. הרעש לא פסק. תלמידי הבעל שם לא נבהלו. שניים מהם הדפו את הדלת בבעיטה, ומיד הכניסו לבית את ספרי התורה.
אך דרכו נושאי הספרים הקדושים על הסף, ומיד נשמעו קולות של זכוכית מתנפצת, ובריות משונות החלו להימלט החוצה מבעד לחלונות הפתוחים.
תלמידי הבעל שם החלו להתפלל, ותוך זמן קצר לא נותרה בדירה כל עדות לשהיית הרוחות.
המופת נודע לכל תושבי פוזנא, ואפילו המושל והבישוף לא הסתירו את התפעלותם מכוחו של רבי יואל מזאמושטש.
רבי ברוך קיווה כי עתה, לאחר הנס הגלוי, יכירו כולם בצדקת שיטתו של רבי יואל, וההתנגדות לדרך הנסתרים והמקובלים תיפסק כליל. למרבה הצער, תקוותו לא התגשמה. המתנגדים לשיטת הבעל שם נותרו ביריבותם, ועשו כל מאמץ לשכנע את אנשי העיר כי הרוחות לא סולקו בכוחו של בעל שם, אלא מפני שהגיעה שעתם לעזוב את המקום.
אחד המתנגדים החריפים ביותר היה למדן בשם ר' שלמה משה. בעצמו היה דר בעבר בבניין, וצפוי היה שיכיר בנס, אולם הוא התעקש כי אין כל קשר בין הסגולות שמסר הבעל שם לתלמידיו, לבין סילוקם של השדים.
חלף חודש וחצי מאז סילוק הרוחות, ובאחד הימים שוב החלו להישמע קולות מצמררים, שהגיעו הפעם מכיוון המרתף.
ר' שלמה משה חכך ידיו בהנאה. לטענתו, שיבתן של הרוחות מוכיחה כי הבעל שם מזאמושטש לא פעל דבר...
תלמידיו של רבי יואל הצטערו מאד בגלל לעג המתנגדים, ורצו מאוד שרבם יגיע לפוזנא ויגלה את קדושתו וכוחו.
"בואו של רבכם יגרום לחילול ה'! יהדות נאמנה לא מתעסקת בסילוק רוחות!", טענו המתנגדים, ותלמידיו של רבי יואל החלו לחשוש מפני פרוץ מחלוקת חריפה.
בעוד התלמידים מתלבטים האם להזמין את רבם, הגיע לאוזניהם סיפור מצמרר.
ר' שלמה משה, הלמדן שחולק על שיטת רבי יואל, עוסק לפרנסתו במסחר בעורות. את סחורתו הוא שומר במרתף הבניין בו דר בעבר, הבניין שהיה בבעלותו של הצורף, והפך לבית מדרש.
באחד הימים הגיע אליו סוחר לקנות עורות. ביקש ר' שלמה משה מבנו להתלוות אל הסוחר ולהביא לו עורות מהמרתף. השניים ירדו למרתף, כשלפתע הבחינו ביצור מעורר חלחלה.
בזעקות רמות נסו החוצה, וכשהגיעו לחצר התמוטטו. רק לאחר מאמצים רבים הצליחו לעוררם מעלפונם, וגם כשפקחו את עיניהם לא שבו אל עצמם. הסוחר לא הצליח לפצות את פיו, ובנו של ר' שלמה משה איבד את שפיותו.
כעת לא היו מתנגדים לבואו של ר' יואל בעל שם.
ר' יואל הגיע לפוזנא והשתכן בבית המדרש החדש. באחד הימים זימן אליו את חברי בית הדין של העיר, וביקש מהם לקבל על עצמם תענית, כהכנה לדין תורה.
"דין תורה? מיהם שני הצדדים?", תמהו הדיינים. "דין תורה ביני לבין השדים והרוחות", השיב רבי יואל.
"והיכן יתקיים הדין?", שאלו הדיינים מלאי הפליאה. "כאן, בבית המדרש", השיב רבי יואל.
למחרת הגיעו הדיינים אל בית המדרש והתיישבו במקומם, מוכנים להאזין לטענות הצדדים.
הבעל שם טוב קרא למזיקים להגיע לדין תורה, והשביע אותם שלא יזיקו לאיש. "רוחות רעות! אני תובע אתכם לדין, מפני שעברתם את התחום שקבע עבורכם בורא עולם, ובאתם למושבם של בני אדם!", קרא רבי יואל.
"לא עברנו תחומים. אנו נמצאים בנחלתנו אנו!", השיבו הרוחות. "הננו צאצאיהם של בני הזוג שהבניין היה בבעלותם. נולדנו כתוצאה ממחשבותיהם הרעות, קללותיהם וחטאיהם, ועל פי דין תורה הבית שייך לנו!".
הבעל שם לא נבהל מהטענות. "הרוחות לא יכולות להיחשב ליורשים של הצורף ואשתו, כשם שהמלאכים הטובים, שנולדים ממצוות, לא נחשבים ליורשים. המלאכים הטובים הם רק סנגורים, ואתם לא יותר מקטגורים!".
"לא נעזוב את המרתף!", קראו הרוחות בחוצפה, והדיינים התחלחלו למראה היצורים המפחידים שמילאו לפתע את הבית.
רק רבי יואל לא איבד את קור רוחו. "אני משביע אתכם, שדים רוחות, בכוחו של השם היוצא מן הפסוק: "ייפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש" כי תשתקו מיד ותסתתרו מעיני בני אדם. האזינו בדממה לפסק הדיינים!", קרא הצדיק.
מיד נעלמו המראות המחרידים, ובית הדין פסק: "אין לרוחות כל חלק ונחלה בירושת הצורף ואשתו!".
"עליכם לעזוב מיד!", קרא הבעל שם, והרוחות נעלמו ולא שבו עוד.
ספר הזכרונות (בלה"ק), חלק ב, עמ' 81 ----[1] אבי סבתו של אדמו"ר הזקן. שמו היה ר' ברוך פורטוגלי, מצאצאי מגורשי פורטוגל. הכינוי "בטלן" הוצמד לו כתואר כבוד, מפני תחושת ההתבטלות שהיה מעורר בסביבתו מפאת מידותיו התרומיות ואישיותו האצילית.