רבי אברהם גר צדק
בראשית ימי התגלות הבעל שם טוב ופרסום שמו בעולם, שהה תקופה מסוימת בעיר ברוד, והתארח בבית גביר גדול מחסידיו. לגביר זה היה חתן, אברך מופלג בתורה ובמעשים טובים, שמוצאו מהעיר פוזנא. פעם פנה הבעל שם טוב לאותו אברך, ושאל: "רצונך להתלוות אליי לנסיעה לעיר הולדתך, פוזנא? בדעתי לערוך מסע לשם!".
האברך, שלא ראה את פני אביו ואמו כבר שלוש שנים, התרצה מיד לנסיעה. "כן! רצוני להצטרף אליכם למסע, אך ראשית עליי לבקש את רשות חמי". חותנו הסכים לנסיעה, כמובן, ואף שמח על כך שחתנו האברך יזכה לשהות במחיצת הצדיק במהלך נסיעה כה ארוכה, ובוודאי ילמד מקרוב את הנהגות הקודש של הבעל שם טוב.
"אם הצדיק ביקש ממך להצטרף אליו לנסיעה – אין זה לחינם. כוונה עמוקה יש כאן. סע לשלום", ציווה עליו.
ביום חמישי החל המסע. הדרך מברוד לפוזנא אורכת מספר ימים. כשיצאה העגלה אל מחוץ לעיר, עזב העגלון את המוסרות, קשר אותן לעגלה, ומעתה הלכו הסוסים על דעת עצמם... הסוס ירד מהדרך הסלולה והחל דוהר בדרכים עקלקלות. עד מהרה נרדם העגלון ושקע בשינה עמוקה.
"רבי! העגלון נרדם ואנחנו תועים. העגלה נוסעת בדרכים מסוכנות!", צעק האברך בפחד. הבעל שם טוב חייך והשיב כי אין צורך לצוות לסוסים להיכן ללכת – הם יודעים את הדרך לבד.
במהלך יום חמישי כולו, עד סמוך לשעת מנחה, דהרה העגלה בשדות בהם לא דרכה רגל אדם מעולם. האברך הבחין כי למרות קצב ההליכה האיטי של הסוסים, בדרך נס דוהרת העגלה במהירות עצומה.
הם הגיעו לשדה לא זרועה. העגלה פילסה דרך בין עשבים גבוהים כקומת אדם. לפתע, עמדו הסוסים מלכת. הבעל שם טוב שקע בדביקות עצומה, ופניו נראו כשלהבת אש. פחד גדול נפל על האברך. קם הבעל שם טוב, העיר את העגלון הגוי, והורה: "קח את הכלי הזה, וחפש בין העשבים באר מים. מהבאר תשאב לנו מים לשתיה".
הלך העגלון, חיפש ונבר בין העשבים במשך זמן רב, עד שמצא באר מים. הבעל שם טוב נתן מהמים גם לאברך וביקש ממנו לברך ברכת "שהכל" בכוונה עצומה ולשתות מהמים. לאחר ששתו, ציווה הבעל שם טוב לעגלון לחזור למקומו. העגלון שקע מיד בתרדמה עמוקה, והסוסים המשיכו בדרכם, הידועה רק להם...
כשהחשיך, עדיין דהרו הסוסים בתוך שדות אינסוף. דומה כי בכל האזור אין מקום מיושב באנשים. האברך הכיר היטב את העיר פוזנא וסביבותיה, וידע לומר כי העגלה אינה מתקרבת לעיר. הוא הסיק שהם עתידים לעשות את השבת אי שם בין השדות, דבר שגרם לו עגמת נפש גדולה. הוא העיז לשאול את הצדיק: "רבי, היכן אנו עתידים לשבות במהלך שבת קודש?".
"וכי אינך יודע שנוסעים אנו לעיר פוזנא?", תמה הצדיק. "בעזרת ה', עד ליום שבת קודש כבר נגיע לשם!".
הדברים היו תמוהים מאד בעיני האברך. הלא אין באופק יישוב בני אדם כלל. כדי להגיע לפוזנא, עיר הולדתו, יש לחלוף על פני כפרים ועיירות, ואילו הסוס המוביל את העגלה צועד למחוזות אחרים... 'בסופו של דבר לא תהיה ברירה, וניאלץ לשהות בשדה בשבת', הרהר האברך בינו לבין עצמו באכזבה ובמרירות רבה. כבן למשפחה אמידה וכחתנו של גביר גדול הוא היה אדם ענוג ומדושן. עצם המחשבה על שינה בשדה הפתוח גרמה לו צער רב.
השעות חולפות והעגלה נוסעת בדהרה. בצהרי יום שישי שוב העיז האברך לשאול את הבעל שם טוב היכן הם עתידים לעשות את השבת. "בפוזנא", הייתה התשובה. כעת היה האברך משוכנע כי הבעל שם טוב מתלוצץ ומתבדח...
שעתיים לפני כניסת השבת, לאחר שעות רבות של נסיעה בין שדות ופרדסים, גגות של בתי מגורים נראו בקו האופק. העגלה קרבה לכפר מגורים. למורת שהכפר אינו נראה מוכר לאברך מפוזנא, הוא שמח בליבו על כך שהם עתידים לעשות את השבת במקום יישוב ולא בשממה. אולם, כשהגיעה סוף סוף העגלה לכפר, היא חלפה על פני בתי הכפר מבלי לעצור. רק לאחר שיצאו את הכפר, עצרה העגלה ליד חורבה אחת. החורבה נראתה בכי רע, אך האברך העדיף להעביר את השבת בתוכה ולא על פני השדה.
נכנס הבעל שם טוב לחורבה, והאברך צועד אחריו. בתוכה יושב איש זקן, צרוע מכף רגל ועד ראש, מלא בפצעים וחבורות, ואשתו ובניו מתרוצצים בבגדים קרועים ובלואים. מיד כשנכנס הבעל שם טוב בפתח החורבה, התמלא הזקן בשמחה רבה, רץ אל הצדיק וקרא: "שלום עליך רבי ומורי!".
מי שלא ראה את שמחתם של השניים, לא ראה שמחה מימיו. הסתודדו השניים בחדר מיוחד, ושהו שם כחצי שעה. האברך החל בהכנות שלו לשבת, אך לתדהמתו, לאחר שסיימו את שיחתם, הם נפרדו באהבה עזה, והבעל שם טוב עלה בחזרה לעגלה.
העגלון נרדם, הסוסים דוהרים כדרכם, חולפים על פני שדות וכרמים, אך בכל הסביבה אין מקום יישוב. השמש נטתה לקראת שקיעה, והאברך מאס בחייו. הוא לא שאל עוד את הבעל שם טוב דבר וחצי דבר, שהרי עד כניסת השבת לא נותרה אלא שעה קצרה. היה ברור לו שתיכף תעמוד העגלה והם ייאלצו לשבות כך בין השדות.
לפתע, נשימתו נעתקה. העיר פוזנא התגלתה לפניהם במלוא הדרה. הנה רואה הוא את בית אביו ואמו מרחוק. כל עשתונותיו נבהלו ונרעשו. מימיו הוא לא התנסה במופתים מעין אלה. ראה הבעל שם טוב כי מצוי הוא בסערת רגשות, פנה אליו ואמר: "לא האמנת למה שהבטחתי לך, שנהיה בשבת בפוזנא, והנה, הגענו אל היעד. אולם, מסופק אני אם תוכל לבקר אצל הוריך".
"מדוע ולמה?!", תמה האברך. "הנה רואה אני את בית הוריי מקרוב. מדוע שלא אשהה במחיצתם בשבת? למה לי לחפש אכסניה אחרת?". הבעל שם טוב שתק ולא השיב לו דבר.
השמחה שמילאה את ליבו של האברך עם הגיעם לעיר מולדתו, חלפה עד מהרה, ואת מקומה תפסה חרדה ופחד. מיד עם היכנסם אל העיר, פנו הסוסים והובילו את העגלה ל"שולער גאס". ברחוב זה שכנו דירות מעון עבור הסטודנטים באקדמיה. מיום היווסדה של פוזנא לא העיז יהודי לעבור דרך אותו רחוב מסוכן. סיפרו על יהודי שעבר ברחוב בשגגה, וקבוצה של צעירים סקלו אותו באבנים עד שיצאה נשמתו...
מפיו של האברך בן העיר פוזנא החלו להישמע זעקות וצווחות אימה. "רבי! סכנת מוות עלינו! הסוסים הולכים ברחוב ה"שולער גאס", עוד רגע קט וסקלונו באבנים... רבי, אנא, הצל אותנו ממוות בטוח!...".
חיוך היה נסוך על פני הבעל שם טוב. "בני, עד כאן לא הבענו לסוסים כל דעה, וגם כעת אין צורך להראות להם את הדרך. ילכו הסוסים כרצונם, וה' הטוב יצילנו מיד הערלים".
אכן, כמה מהסטודנטים שראו את היהודים נוסעים ברחוב התחילו ללקט אבנים גדולות. ליבו של האברך פג בקרבו. הוא היה בטוח שקיצם קרב. היהודי היחיד שהתגורר באותו רחוב היה חייט במקצועו, והסטודנטים נזקקו לו לצורך תפירת לבושיהם. העגלה עצרה ליד פתח ביתו של החייט היהודי, וזה יצא לקראתם עם פועליו כשאימה נסוכה על פניו.
"שלום עליכם, רבי יהודי", פנה אליו הבעל שם טוב. "האם נוכל לעשות כאן את השבת?".
"בוודאי. אשמח לארח אתכם אצלי. אולם, כיצד תוכלו לשבות כאן? הלא הסכנה ברחוב זה היא גדולה ומוחשית!".
"אל דאגה, דבר רע לא יאונה לנו", אמר הצדיק בהחלטיות, ונכנס לביתו של החייט. האברך נכנס אחריו. גם העגלון התעורר בינתיים ורץ להביא את חפציהם של השניים אל הבית.
"כמה יהודים יש כאן עימך?", שאל הבעל שם טוב את בעל הבית.
"אני ביחד עם הפועלים, שמונה אנשים", הייתה התשובה.
"אנחנו שניים, ואם כן, כולנו יחד – מנין", סיכם הבעל שם טוב, ועמד תיכף להתפלל תפילת מנחה. תפילת הצדיק הייתה ברעש גדול, בחיות ובדביקות עילאית. בני הבית השתוממו למראה האורח המעז להתפלל בקול רם ובניגון, במקום ובשעה של סכנה גדולה... כבר עתה הבין האברך כי במהלך השבת לא יוכל לפגוש את בני ביתו, שהרי הוא בוודאי לא יעיז לצעוד ברחוב המסוכן, מה גם שהוא העשירי המשלים למנין...
השמועה פשטה במעונות הסטודנטים, ומסביב לבית החלה להישמע מהומה גדולה. עד מהרה היה הבית מוקף בהמון מוסת. הערלים הקיפו את הבית ובידיהם אבנים גדולות, גרזנים וכלי משחית... ובבית, בהלה גדולה.
החייט ובני הבית חשבו כי כלתה אליהם הרעה. סיפרו לבעל שם טוב את המתרחש, והוא, בצעדים בטוחים פתח את דלת הבית והביט נכחו אל הערלים. לפתע, חיל ורעדה אחזתם. האבנים נשמטו מידיהם מרוב פחד, כמעט פרחה נפשם ורוחם, והם ברחו במהירות כאילו חיה רעה רודפת אחריהם.
נמלטו הסטודנטים ובאו אל מורם הפרופסור בבהלה, וסיפרו לו על המראה הנורא שראו. הפרופסור, שהיה חכם ומלומד גדול, וידיו לו גם בתלמוד היהודי, החליט ללכת בעצמו ולראות את המראה הנפלא – האם מדובר במכשף גדול או שמא באיש אלקים קדוש.
נכנס הפרופסור לביתו של החייט, ומצא את הבעל שם טוב מקבל את השבת בדביקות נפלאה. עמד שם הפרופסור הדגול במשך קבלת שבת ותפילת ערבית ואף נשאר לקידוש ולסעודה. הבעל שם טוב לא דיבר איתו כלל ולא הביט לעברו, וכך גם הפרופסור לא דיבר עם הבעל שם טוב מאומה. כך ישב הפרופסור אחוז בשרעפים, מביט על המתרחש, ורק לאחר ברכת המזון הלך לו לדרכו. לפני שהלך ביקש מהחייט שיודיע לו למחרת באמצעות שליח מתי מתחילים הם להתפלל את תפילת שחרית.
למחרת בבוקר שלח החייט שליח שיודיע לפרופסור כי הבעל שם טוב מתכונן לתפילה. נחפז ובא הפרופסור מיד לבית החייט, ושוב עמד בפינתו במשך כל זמן התפילה. הוא נותר גם לסעודת שבת, כשבכל אותן שעות הוא מביט על הבעל שם טוב בעומק רב מבלי להסיר את עיניו, ויהי הדבר לפלא.
אחרי ברכת המזון הלך הפרופסור לביתו, אך ביקש שוב את החייט לקרוא לו לתפילת מנחה. המראה חזר על עצמו גם בתפילת מנחה – במשך כל התפילה וסעודה שלישית שאחריה, עמד הפרופסור מרותק והביט כמהופנט על הבעל שם טוב. בסעודה, אמר הבעל שם טוב דרוש נפלא בפני האברך מפוזנא, ובתוך הדברים הנפלאים שקע הצדיק בדביקות עצומה. הפרופסור שהיה מלומד גדול והבין את לשון הקודש, האזין גם הוא לדברים בקשב רב.
אחרי ברכת המזון התפלל הבעל שם טוב תפילת ערבית במתיקות, וערך הבדלה, שוב בדביקות נפלאה. לאורך כל השבת עקב הפרופסור בהשתוממות אחרי הנהגותיו של הבעל שם טוב, ואילו הבעל שם טוב לא הביט לעברו כלל ולא דיבר עימו מאומה.
אחרי הבדלה ציווה הבעל שם טוב לעגלון להכין את העגלה לנסיעה, והפרופסור הלך לו לביתו. הבעל שם טוב והאברך יצאו לדרכם מיד חזרה לעיר ברוד. גם הפעם היה המסע מלווה בקפיצת הדרך ובניסים. האברך שהצטרף למסעו של הבעל שם טוב היה שרוי בעצבות ושברון לב – וכי מה הרוויח בנסיעה זו?
הוא אזר אומץ והחליט לשאול את הבעל שם טוב: "רבינו, איש אלקים! הלא נפשי כלתה לפגוש את אבי ואמי, אחיי ואחיותיי, והנה, נהפך הגלגל, ובעיניי ראיתי את ביתם אך לא היה לאל ידי להשתעשע עימם. עתה, נפשי דואבת עליי. בקשתי שטוחה מאת אדוני, אנא, לכל הפחות תנה לי את משכורתי עבור עמל הדרך שהיה לי ללא שום תועלת, ותתרץ לי שלוש קושיות המנקרות במוחי.
"האחת - מדוע נעמדו הסוסים בין העשבים, ומדוע דווקא שם שתינו מים ממי הבאר? השנייה - מה הסיבה לשמחת הזקן הצרוע ושמחתך שלך בפגישתכם באותה חורבה? והשלישית - מה פשרה של השבת שעברה עלינו בפוזנא?".
"שתי קושיות אתרץ לך, ואילו את פתרון הקושיה השלישית תדע לבד ברבות הימים", השיב הבעל שם טוב, והחל מסביר את ההתרחשויות במסע הפלאי. "במקום בו עצרה העגלה בין העשבים הגבוהים, קבורים שני יהודים שתעו בדרכם ונרצחו על ידי שודדים. זה כבר כמה שנים שאין נשמתם יכולה לעלות למעלה, מפני שבאותה הדרך לא עבר יהודי מעולם והקבר אינו זך וטהור כראוי. כשבירכנו על כוס המים בכוונה באותו מקום, מיד עלו נשמותיהם למקומן הראוי להן".
"עתה אבאר לך את השמחה שלי ושל הזקן בחורבה שבכפר", המשיך הבעל שם טוב. "בכל דור ודור חי בעולם יהודי הראוי להיות הגואל, משיח צדקנו. אם הדור זכאי, מוכן הוא להתגלות, להופיע ולגאול את ישראל. הזקן הצרוע הוא הוא המשיח שבדורנו, ותשוקתו הייתה להשתעשע איתי בשבת. אך ברוח הקודש ראיתי כי עתיד הוא להסתלק בזמן סעודה שלישית, שכן הדור לא זכה להתגלותו, ולא רציתי להישאר בביתו ולהצטער בשבת".
"את מטרת הביקור בפוזנא תדע ביום מן הימים", סיים הבעל שם טוב.
ביום שני חזרו לברוד. האברך סיפר בביתו על המסע המופלא, ובכל העיר פשטה השמועה כי בזמן קצר כל כך נסע הבעל שם טוב עד פוזנא ובחזרה.
חלפו מספר שנים. האברך ששקד על התורה והעבודה גילה לפני חותנו את רצונו להתחיל לעסוק מעט בסחורה. חותנו שמח על הרעיון, נתן בידו כמה אלפי רובל, והוא קם ונסע למדינות אירופה הרחוקות לקנות סחורה.
באחת הנסיעות שערך לרגל העסקים, הגיע בערב שבת קודש לעיר מסוימת והחליט לשבות שם. למחרת, ביום השבת, שאל את מארחו האם יש רב בקהילתם. השיב לו בעל הבית כי רב הקהילה הוא גאון עולם, איש צדיק מפורסם, והוא נקרא בפי כל "רבי אברהם גר הצדק", כי גר הוא.
הלך האברך להקביל את פני הרב הגאון, וכשבא לביתו התפלא מאד מזיו פניו המקרינות חכמה וצדקות. הם דיברו בענייני הלכה, ועד מהרה נוכח האברך כי אכן גאון עולם ניצב לפניו. דברי התורה ביניהם נמשכו עד לתפילת מנחה. לאחר התפילה, הזמין הרב את האברך לסעוד על שולחנו סעודה שלישית.
בתוך הסעודה ביקש האברך לשמוע דבר חידוש, והרב החל באמירת דרוש עמוק. הוא שם ליבו כי האברך מתפלא מאד. "מדוע מתפלא אתה, וכי לא שמעת מעולם דרוש מעין זה?", שאלו הרב. "שמעתי גם שמעתי. אדרבה! התפלאתי מאד מנין יודע אתה דרוש עמוק זה? לפני כמה שנים שמעתי את הדברים הללו מפיו הקדוש של הבעל שם טוב הצדיק. היה זה בעיר פוזנא, בבית החייט שב"שולער גאס"!".
נבהל הרב מהדברים ואמר: "אתה הוא האברך שהיה עם הבעל שם טוב בבית החייט?". "אני הוא ולא אחר", השיב האברך בחיוב.
"אם כך, דע לך שאני הוא אותו פרופסור שעמד בבית במשך כל אותה שבת! כל נסיעתו של הבעל שם טוב הייתה בשבילי, כדי להגביה את נפשי מעמקי הקליפות, ולהחיות את נפשי באור החיים. כשעמדתי שם מול הצדיק, כל תפילה שהתפלל, כל דיבור שיצא מפי קדשו היה להב אש עבורי, חשתי כי שורף הוא בכוח פיו את כל החלאים וכוחות הטומאה שדבקו בי, עד שהוציא אותי ממעמקי הקליפות. אחר כך, כשאמר דרוש זה בזמן סעודה שלישית, עוררו הדברים בליבי להבות של אש קדושה...
"מיד בצאת השבת ברחתי למדינה רחוקה והתגיירתי. לכן חביב עליי מאד הדרוש הזה, ואותו אני אומר לפני כל אורח נכבד, כי הדרוש הזה הוא שהכניסני תחת כנפי השכינה...".
סיפורים נוראים, עמ' ז