למה לא היית זושא?

מאת שמואל רסקין, חולון

רבי זושא הוא אחד מהבודדים שגם מאתיים השנים שחלפו מאז פטירתו, לא הכהו את מסריו במאומה. כל סיפור על רבי זושא הוא תובנה עמוקה, חסידית והכי עכשוית שיש.

שני אחים הם היו, הגדול היה רבי אלימלך מליז'נסק – גדול צדיקי פולין, מי שכתב את הספר המפורסם "נועם אלימלך", והצעיר הוא רבי זושא מאניפולי. רבי אלימלך התפרסם בעולם הרבה יותר מרבי זושא, כצדיק, כקדוש וכעושה פלאות.

אמר רבי זושא: יום יבוא ונשמתי תעמוד לדין בפני בית-דין-של-מעלה. חברי בית הדין יטיחו בי מן הסתם את התביעה: "זושא, זושא – למה לא היית אלימלך?!". ואני, איישיר מבט בפני חברי בית-הדין ואפסוק את פסוקי בלי להתבלבל: "לא הייתי אלימלך – כי פשוט אינני אלימלך!". אין אני פוחד משאלה כזו, התשובה מצויה בכיסי ואני מאמין בה בכל ישותי.

אך מה יהיה, אוי, מה יהיה, כאשר ישאלוני: "זושא, זושא – למה לא היית זושא?!" – מה אענה אז...

קשרים

תפקידי בעולם / פרשת ויחי

החסידים נראים חיצונית די דומים, שלא לומר זהים. כולם לבושים בשחור, לכולם כובע איטלקי על הראש, זקן טבעי, משקפיים וחיוך גדול על השפתיים. קופי? – כנראה שלגמרי לא! אחד הרעיונות המרכזיים ביותר, שתנועת החסידות מבקשת להנחיל לעם היהודי הוא רעיון האינדיבידואליות. כל אדם – מדגישה החסידות – נברא כיחיד בעולמו. לכל אדם שליחות חיים משלו, ותפקידים שרק הוא יכול לבצע. אין אחד בעולם שיכול לעשות את מה שאני יכול, כמו שאין אף אחד שיכול לעשות את מה שאתה יכול! וכבר אמרו: "יום ההולדת שלך, הוא היום שבו אלוקים אמר: יותר אי אפשר בלעדיך!".

המשנה במסכת סנהדרין קבעה כבר לפני 1800 שנה: אדם הראשון נברא יחידי, כדי ללמד שהעולם כולו סובב תמיד סביב אדם אחד. ואין אדם אחד בעולם הדומה לחברו, כדי ללמד שהאדם הזה, שהעולם סובב סביבו – הוא אתה ואני, כל אדם ואדם "שחייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם".

"בשבילי נברא העולם" משמעו, שבתוך ארגז הכלים שקיבלתי מבורא העולם, ארגז הכולל את הכשרונות והכישורים שלי, היכולות וההזדמנויות שניתנו רק לי, החינוך המסוים שקיבלתי, ההורים שלי ובני המשפחה הסובבים אותי, מקום המגורים שלי, חוויות העבר שאני נושא על לבי, והמחנכים השונים שהכרתי. כל אלה אינם אלא מפתחות לשימוש יום יומי למשימות המיוחדות שהוטלו רק עליי ושרק אני יכול לבצע.

בפרשת ויחי פורס יעקב אבינו בפני בניו את שליחות חייהם. איש איש ושליחותו, איש איש ויעודו. "איש אשר כברכתו ברך אותם" מדגישה התורה. כל אחד וברכתו שלו. ומשה רבינו בסוף ספר דברים מטעים: "שמח זבולון בצאתך, ויששכר באהליך". זבולון אשר "לחוף ימים ישכון", איש המסחר והעולם הגדול, שתפקידיו בעולמו הם מתחום הצדקה והעזרה לזולת, היושר והמשא-ומתן באמונה – "שמח בצאתך" שמח בתפקידך ובצעו באמונה. וכמוך גם "יששכר באהליך" יששכר "חמור גרם רובץ בין המשפתיים" הממית עצמו באהלה של תורה ותפילה, ונדרש למשימות עיוניות לימודיות – אף אתה שמח בחלקך. ובלבד שתכוונו שניכם את לבכם לשמים.

וכך אמר הרבי החכם מקוצק: אם אני אני, ואתה אתה – כי אני לא אתה ואתה לא אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני, ואתה אתה!