האם תפיסה זו האומרת לאדם: "דע לך, אתה רשע", במיוחד כשההגדרה של "צדיק" ו"רשע" היא כל־כך מחמירה - אינה תפיסה פסימיסטית שעלולה להיות מרפה ידיים ונטולת תקווה?
האיש שלא רצה להיבדק
אחד מקרובי משפחתי שהייתי קשור אליו מאוד, נפטר בפתאומיות, בעודו נמצא בעבודתו בחנותו. הוא לקה בהתקף לב חמור שהכריע את מערכות גופו. בתקופה האחרונה לפני מותו גרנו הרחק אחד מן השני, ולכן מטבע הדברים לא הייתי חשוף לכל פרטי חייו בזמן זה. כאשר שוחחתי עם קרובי משפחה משותפים ועם ידידיו בעקבות פטירתו, התברר לי שמזה זמן מה אותו אדם התלונן על כאבים בחזה, בידיים, ועל כל מיני הפרעות שידועות כסימנים לבעיות בלב. אמרו לו: "גש לרופא, ערוך בדיקות". הפצירו בו, אולם הוא סירב הוא פחד לגלות שמצבו רע, והתוצאה הייתה שהוא מת בפתאומיות.
מה שאני למדתי מהמאורע הזה (שכמובן כאב לי מאוד ברמה האישית) הוא, שכשיש בעיה צריך להתמודד. אדם זה פחד לגלות את מצבו הרפואי האמיתי, ובעקבות זאת מצא את מותו, שהיה יכול להימנע אילו הלך לרופא וטיפל בבעיותיו. נכון, יכול להיות שהמצב שהיה מתגלה לו בבדיקה לא היה נעים ולא היה מעודד, ייתכן שהיה עליו להתרגל למגבלות ולהתמודד עם בעיות רפואיות; אבל הוא לא היה מת.
סקירת מערכות
תורת חב"ד היא MRI של הנפש. לימוד חסידות מבצע 'סקירת מערכות' רוחנית ומגלה לאדם את מצבו הפנימי האמיתי כמו שהוא; ואכן, לא תמיד נעים לגלות את האמת.
אפשר, שאחרי שילמד היטב מאמר או שיחה חסידית נוקבת עד תהום, פתאום יגלה אדם בעצמו שמה שלמד והשקיע כל־כך בלימוד תורה, בדקדוק מצווה ובגמילות חסד - היה מתוך פנייה אישית, למען עצמו, מעמדו, הרגשתו וכדומה; ולא כמצווה ועושה את מצוות המלך. לא הקב"ה הוא שעמד במרכז, אלא הוא עצמו, וכל מה שחשב עליו היה "אני ואפסי". גם במקרה כזה, כמובן, אי אפשר ח"ו לבטל את מה שנעשה בפועל, את המצוות והמעשים הטובים, והמעשה הוא העיקר. אבל אחרי הכול חסר בעבודה זו מרכיב מהותי...
בהחלט, החסידות מאתגרת אותנו, אבל מה שהיא מציבה בפנינו זאת המציאות כמות שהיא. ואיזו תועלת תצמח אם נברח מן המציאות ונסתיר אותה מעינינו בכפות ידינו?
הרבי הריי"צ קרא פעם את מאמר חז"ל: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה... חכם מה הוא אומר", באופן הבא: "חכם מה הוא - אומר". חכם יודע מי הוא, מכיר את מהותו העצמית, הפנימית, ללא כחל וללא שרק. הידיעה הפילוסופית, האינטלקטואלית, הרי זה דבר טוב מאוד - אבל החכמה היא להגיע להכרה ולהרגשה הקיומית הכנה והנוקבת: מי אני? שידע האדם לומר לעצמו תשובה אמיתית על שאלה זו.
הרבי מהר"ש אמר פעם אימרה אחרת, שממשיכה את אותה הנקודה. הוא אמר שאדם לא יכול לשקר ולהסתיר את מהותו מהקדוש ברוך הוא - "ה' יראה ללבב". גם מן הסובבים אותו בסופו של דבר לא יצליח האדם להסתיר את עצמו לגמרי, ואחרי ככלות הכול מהותו האמיתית תתגלה במוקדם או במאוחר. אם האדם משקר - הוא משקר רק את עצמו, ומה החכמה לרמות את הטיפש?...
לכן אינני חושב שהכרת האמת הוא משהו מייאש או פסימי. להיפך, זה הפתח לעשייה ולתקווה אמיתית. בספר הזוהר יש מושג של "מארא דחושבנא" - בעל חשבון. כל יהודי צריך להיות בעל חשבון, ממש כמו בעל עסק שחייב לעשות מאזן - חודשי, רבעוני, שנתי - לוודא בזמן אמת את מצבו האמיתי של העסק: כמה כסף הושקע, כמה הוצאות היו, כמה הכנסות, היכן אפשר לייעל ולצמצם את ההוצאה מבלי לפגוע בהכנסה, היכן ניתן למקסם רווחים. אם בעל העסק ישקר את עצמו, וידמיין שההכנסות היו גדולות מאשר הן באמת ושההוצאות היו קטנות מאשר היו בפועל - הדבר לא יגרום לכך שהוא אכן ירוויח... להפך, במוקדם או במאוחר העסק יקרוס. אותו הדבר הוא בעבודת ה'. אדם צריך לדעת היכן הוא עומד, מה מצבו, כיצד ניצב הוא לפני ה'. אם יעלים עיניו ואם ידמה בנפשו דברים שלא כהווייתם, הוא לא שיקר אלא את עצמו.