מעשה היה בחכם אחד, ור' שמואל בר סוסרטיי שמו, שעלה לרומי. ובאותו זמן אבדה המלכה תכשיט אחד יקר שלה, ומצאה ר' שמואל, והוציאה המלכה כרוז במדינה שכל מי שימצא האבידה ויחזירה תוך שלשים יום יקבל סכום כסף מן המלכה, ואם יחזירנו אחר שלשים יום יתיזו ראשו, ור' שמואל המתין ולא החזיר לה התכשיט אלא לאחר שלשים יום. אמרה לו המלכה, האם לא היית במדינה ולא שמעת הכרוז שהכרזתי שכל מי שיחזיר האבידה אחר שלושים יום יתחייב ראשו למלכה. אמר לה, הייתי במדינה ושמעתי הכרוז, אמרה לו, ולמה לא החזרת לי התכשיט תוך שלשים יום, אמר לה: כדי שלא תאמרו שבגלל פחד הכרוז החזרתי האבידה, אלא מפני שכך צונו הקב"ה, והמלכה השתוממה לדבריו ואמרה: ברוך אלוהי ישראל, וזה שגזרה המלכה גזרה שאם יחזיר אחר שלושים יום יותז ראשו, כדי שלא ימצא המוצא פתח לעצמו לומר: אקח האבידה לעצמי, ואם יודע הדבר אחזירנה לאחר שלשים יום, ולכן קבעה זמן, אבל ר' שמואל רצה לקדש שם שמים, והחזירה אחר שלושים יום.
המקור
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת בבא מציעא פרק ב הלכה ה
ר' שמואל בר סוסרטיי סלק לרומי אובדת מלכתא דילנית דידה ואשכחיה. אפקת כרוז במדינתא מאן דמחזר לה בגו שלשים יומין יסב אכן ואכן. בתר שלשים יומין איתרים רישיה. לא חזריה גו שלשים יומין. בתר שלשים יומין חזריה אמרה ליה לא היית במדינתא אמר לה אין. אמרה ליה ולא שמעת קלא דכרוזא אמר לה אין. אמרה ליה ומה מר. אמר לה מאן דמחזר לה גו שלשים יומין יסב אכן ואכן בתר שלשי' יומין יתרים רישיה. אמרה ליה ולמה לא חזרתוניה גו שלשים יומין אמר לה דלא תימרון בגין דחלתיך עבדית אלא בגין דחלתיה דרחמנא. אמרה לי' בריך אלהון דיהודאי.
פני משה
אובדת מלכתא דילניא דידה. אבדה החפצים והתכשיטין שלה והוא מצאן:
יסב אכן ואכן. יקח סך כך וכך בעד החזרתו ואם יעכב עד לאחר ל' יום ירימו ראשו ממנו והוא שמע הכרוז ועשה במתכוין ועיכב עד לאחר ל' יום להראות לה שלא מחמת פחד הכרוז הוא מחזיר אלא מחמת יראת שמים: