הבעל שם טוב והיתומה
הבעל שם טוב יצא פעם למסע, ועימו שלושה מתלמידיו החשובים. כהרגלו בקודש, מיד כשיצאו את העיר ציווה על העגלון הערל, אלכסיי, לשבת על דוכן העגלון כשגבו מופנה אל הסוסים. תיכף הרגישו בקפיצת הדרך.
ביום השני למסעם תעו בדרכם, והעגלה נכנסה למעמקי יער עבות, מקום בו העצים סבוכים ואור היום לא חודר את הסבך. למרבה המבוכה, הסתלקה רוח הקודש מהבעל שם טוב והוא לא הצליח להבין לאן הם נוסעים. ככל שנקפו השעות והימים, כך הוברר להם שהם מצויים בעובי היער, ובכל הסביבה אין מקום יישוב או אדם שיורה להם את דרכם בחזרה.
"רבי, הלא יום שישי היום, ערב שבת קודש. היכן נעשה את השבת?", תמהו התלמידים.
"אינני יודע. נסתלקו ממני המוחין, ניטלו ממני כל הכוחות, איש פשוט אנוכי ואינני מבין באיזו דרך מוליכים אותנו", השיב להם מורם הנערץ בדאגה.
בחצות היום התנמנם הבעל שם טוב. התלמידים התעודדו מעט במחשבה שבחלומו יגלו לצדיק מן השמים מה עליו לעשות. כשהקיץ, התברר להם שלא גילו לו דבר וחצי דבר. השמש נטתה לצד מערב, השבת קרבה, והבעל שם טוב ותלמידיו מצויים בצרה גדולה. אין יכולת לתאר את גודל צערם ויגונם של כל יושבי העגלה.
"רואה אני אור המאיר מרחוק", הכריז העגלון הערל. הביטו התלמידים נכחם, וראו כי אכן מדובר בבקתה מוארת. שמחו הם על כך שיעשו את השבת במקום יישוב. נסעו בכיוון האור שהוביל אותם עד לבית קטן ובודד העומד באמצע היער. בפתח הבית עמד לו יחף בעל הבית, איש גס ומגושם, לבוש כאחד הריקים והפוחזים.
"האם נוכל לעשות את השבת כאן בביתך?", שאלו אותו בחשש. "אינני חפץ בכם ואינני רוצה בשבת שלכם!", התפרץ הלה בזעם. "ראיתי מיד שאתם חסידים ומגידים, ואני הלא שונא אנשים שכמותכם מעודי. גם אבי וזקני היו מתעבים בריות משונים כמותכם. גשו הלאה! אינני רוצה אפילו להביט בפניכם!...".
נבהלו האורחים ונסוגו אחורנית. "התואיל בטובך להראות לנו את הדרך אל עיר או יישוב הסמוכים לכאן?". לשמע השאלה, התחיל בעל הבקתה לצחוק בצחוק מתגלגל, וקולו נבלע במרחבי היער האין סופי. "אין כאן מקום יישוב... כדי להגיע לכפר הקרוב ביותר לכאן צריכים אתם לגמוע בנסיעה את אותו המרחק שעשיתם כדי להגיע עד כאן...".
התחילו התלמידים להתחנן בפני האיש שיאפשר להם לשבות אצלו, ואף הציעו לו תשלום נאה בעד האירוח. בקושי רב ניאות הוא לארח אותם, אך בטרם הכניסם לביתו הרעים עליהם בקולו. "ראו, אף על פי שאינני מחבב אתכם, אני מסכים שתעשו את השבת במחיצתי, אך בתנאי שלא תתפללו בקול רם, שכן הדבר עלול להרחיק את הנוכרים הבאים לקנות אצלי שיכר. כמו כן אני מזהיר אתכם כי גם בערב וגם בבוקר אל תאריכו בתפילה יותר מדי, כדי שלא אצטרך להמתין לכם בזמן שבטני מקרקרת מרעב. בנוסף, אל תדקדקו הרבה בכשרות המאכלים המוגשים לשולחן, כדרך השוטים והטיפשים, אלא תאכלו מכל מאכל שיוגש, בלי שאלות ובירורים מיותרים".
התנאים שהציב בפניהם האיש גרמו להם להתעצב בליבם עוד יותר, אך חייבים היו להסכים לדבריו כדי שיוכלו לעשות את השבת בביתו. נכנסו האורחים אל הבית וגילו כי הבית ריק, אין בו כול. אין שולחן, אין כסאות, אין ספסלים ואין מיטות... החדרים חרבים ושוממים, דומה שאין זה בית מגורים כלל. בחדר המגורים היו ארבעה יתדות נעוצים בקרקע ועליהם מונח קרש המשמש כעין שולחן.
פנה הבעל שם טוב לבעל הבית ושאל: "יש כאן באזור מעיין או נהר זורם שנוכל לטבול בו ולהיטהר לקראת השבת?".
כעס האיש מאד ופניו האדימו. קללות שונות ומשונות נפלטו מפיו והוא החל לצווח על הצדיק: "נהר לטבול אתה מחפש? לטבול אתם זקוקים? זה מכבר ידוע לי כי כל אלו הטובלים הם בעצם גנבים מושחתים! אבוי לי! מה ראיתי לשטות זו, להכניס לביתי קבוצה של שפלים ורמאים? לכו לכם מהר מביתי, צאו מכאן!...". תפס בעל הבית את חפציהם של האורחים ועמד לגרשם. בקושי רב, לאחר דברי פיוס ותחנונים, הצליחו האורחים לשכך את חמתו ולמנוע את ביצוע כוונתו הזדונית.
השמש נוטה לשקוע, אך בעל הבית עודנו שקוע בענייני חול. הוא מהלך לו אנה ואנה ברחבי הבית, בידו האחת אוחז אבטיח ונוגס ממנו בגסות, ובפיו הוא שורק ומצפצף כמנהג הערלים. ממש עם כניסת השבת לקח האיש חתיכת בד שחורה וגסה, פרש אותה על הקרש ששימש כשולחן, לקח גוש טיט שחור ותחב בו את אצבעו כדי ליצור בו שקע, נעץ בו נר והדליק אותו. בתוך כך שמעו אותו מתחיל בתפילת קבלת שבת. תפילתו חפוזה, הוא בולע את התיבות כדרך עמי הארץ, ובתוך רגעים אחדים גמר את תפילתו.
האורחים, כמתחייב מתנאיו של הבריון, נאלצו גם הם לקצר מאד בתפילתם. הוא כבר החל לגעור בהם שיסיימו כבר כי רעב הוא. "שבתא טבא", איחלו התלמידים למארחם. "שבת רעה תבוא עליכם!", הייתה התשובה שקיבלו בפנים זעופות.
החלו לומר "שלום עליכם" כהכנה לקידוש, אך הלה השתיק אותם בחירופים וגידופים, מילא את כוסו בשיכר והודיע להם שעליהם לצאת ידי חובת הקידוש שלו. לא הועילו תחנוניהם שייתן להם קצת מהמשקה כדי שיוכלו לקדש בעצמם. הקידוש גם הוא נאמר בהבלעת מילים ובדילוגים, וכשגמר את הקידוש רוקן את כל תכולת הכוס לקרביו. רק בקושי רב הצליחו האורחים לטעום אי אלו טיפות שנותרו בכוס הקידוש.
כעת הונח על השולחן כיכר של לחם שחור, עבה וגס, מעורב עם סובין. "שמא יש ברשות כבודו כיכר נוספת כדי לקיים ברכה על לחם משנה?", העיז אחד מהתלמידים לשאול. בעל הבית רצה לבלוע אותו עד שזה התמלא חרטה על שאלתו התמימה...
"בקשתי אליכם שלא תגעו בידיכם המאוסות בכיכר הלחם", הודיע להם המארח. בידיו שלו חתך פרוסות מהלחם ונתן לכל אחד כזית מהלחם הגס. אחר כך הניח קערה עם תבשיל עדשים על השולחן, נתן להם כפות, וציווה עליהם לאכול כולם ביחד מהתבשיל. גם הוא בעצמו אכל איתם מאותה הקערה.
אחד התלמידים רצה לשיר זמירות של שבת, אך בעל הבית השתיקו בבוז. בזה הסתיימה הסעודה.
ביקשו התלמידים לברך בסיום הסעודה בזימון, אך בעל הבית לא הרשה להם. "מזומן רוצים אתם? הא לכם מזומן!", אמר להם בלעג ובידיו הראה מטבעות של כסף...
המראה חזר על עצמו למחרת. עוד טרם האיר היום, שמעו התלמידים את צעדיו היחפים כשהוא מתהלך ומתפלל בחיפזון גדול. שוב נאלצו להזדרז ולעמוד לתפילה, ושוב הוכרחו לקצר בתפילתם. גם היום הציק להם האיש על כל מנהג שרצו לנהוג בו, וגרם להם ייסורים גדולים. יותר מכולם התייסר הבעל שם טוב הקדוש.
אחרי תפילת מנחה רצו לאכול סעודה של מצוה, סעודה שלישית של שבת, אך הלה מנע זאת. "זוללים וסובאים! זה עתה אכלתם, ושוב רצונכם לאכול? בושה וכלימה!...". לא נותרה ברירה בידם אלא להחליף את הסעודה בשיחה בדברי תורה, וגם זאת עשו בחשאי.
כשיצאה השבת הגיש בעל הבית סעודה, והחל לקנטר את החבורה בדברים שעות רבות. הם הסכימו כי סכנה גדולה היא לצאת לדרכם ביער המסוכן בשעת החשיכה, והחליטו להמתין ליום המחר. שכבו לנוח קמעה וקמו לתפילת "ותיקין" כדי למהר ולצאת לדרכם, אך האיש סגר בעדם את הדלת בטענה שכבר הכין עבורם ארוחת בוקר וחייבים הם להישאר. הם הבטיחו לו תשלום הגון בעד הסעודה ובלבד שייתן להם ללכת לדרכם, אך הלה הזדעק בצעקות רמות. "כלום גזלן אני, הגונב מעות בחינם?!". לא נותרה בידם ברירה אלא להישאר לסעוד עימו.
כשהסתיימה הסעודה הוא עיכב אותם שוב, עד הערב. שוב לא נותרה ברירה בידם אלא להמתין לאור היום הבא. הדבר חזר על עצמו גם למחרת, וכך עד ליום הרביעי.
ביום הרביעי הודיע האיש לאורחים כי עתה יכולים הם ללכת לדרכם, אך תחילה עליהם לשלם לו עבור האירוח... כל מה שהציעו לו כתשלום היה מעט מדי עבורו, עד שבעצמו לקח מהם את כל חפציהם אשר להם ופטרם לדרכם והם בחוסר כול.
אך יצאו האנשים את דלת הבית, ואישה עשירה, מקושטת ומעוטרת בתכשיטים יקרים, ניגשה אליהם. היא פנתה אל הבעל שם טוב וביקשה: "רבי, אנא מכם, הישארו כאן לשבת. ביתי מצוי בקרבת מקום ושם מוכן לכם כל טוב".
השתוממו התלמידים מאד. גם הבעל שם טוב התפלא. "מניין יודעת את שאני רבי? ואם אכן ידעת זאת, כיצד הנחת לנו להפר את השבת בביתו של שכן רע מעללים זה? מדוע לא באת קודם להציל אותנו?".
"רבי, אינך מכיר אותי?", שאלה האישה. הביט בה הבעל שם טוב זמן מה והשיב בשלילה.
"יזכור נא הרבי, תקופה מסוימת הייתי משרתת בביתו", החלה האישה לגולל את סיפור הדברים. "הייתי יתומה, בלא אב ואם, ומוכת שחין בראשי. הרבנית היתה נוהגת לגרד ולשפשף את ראשי בכל ערב שבת. פעם אחת, ברוב כאביי, לא הנחתי לה לגרד את ראשי, והיא סטרה לי על לחיי. נפגעתי מאד. כבוד הרבי ישב אז מנגד, ראה את המעשה, אך שתק ולא מחה ברבנית. מן השמים התרעמו מאד על שהרבי עבר על ציווי הפסוק "אלמנה ויתום לא תענון", ואף נגזר הדין שהרבי יאבד את חלקו לעולם הבא בגלל מעשה זה.
"והנה, כשנישאתי לאיש הזה, מארחכם, שהוא צדיק גדול ונסתר מאד בכל מעשיו, ראינו את אשר נגזר בשמים וליבנו דאב על כך מאד. התפללנו אל ה' יתברך שיסלח לרבי, והצלחנו לפעול בתפילה שגזר דינו יומר בכך שתופר לו שבת אחת, כי הלא שבת היא מעין עולם הבא, ושבת שכזו תהיה חליפתו וכפרתו. אולם, אף בריה בעולם לא רצתה להפר את השבת של הצדיק, ולפיכך החלטנו שאנחנו בעצמנו נעשה זאת. מעתה, רבי, חלקך לעולם הבא מובטח לך כמקודם", סיימה האישה את דבריה בקול נרגש.
מיד חזרה ושרתה על הבעל שם טוב רוח הקודש שלו, הוא בדק ומצא שכל דברי האישה אמת וצדק. נשאר עם התלמידים לשבות שם גם בשבת הבאה, שבת של רוממות ושמחה, ואף חידשו עם בעל הבית הצדיק הרבה חידושים בסודות התורה...
סיפורי חסידים, עמ' 200